בס"ד ח טבת תשס"ג
13 בדצמבר 02
דרשה לפרשת ויגש:
האם התברר שכולנו פראיירים?
אדם ממהר לעבודה. הוא נוהג במכוניתו, ומשתדל לא לשים לב למה שקורה בצדדים, הוא חייב להרויח את הרמזור הבא. אבל איכשהו בזוית עינו הוא קולט אדם רודף אחרי אדם אחר, ודי ברור שיש לו סכין ביד. האם הוא יעצור את האוטו, יפסיד זמן וינסה למנוע את הרצח? הרי יש עוד הרבה אנשים ברחוב. יש שם קבוצה גדולה מאוד של אנשים במרחק מה מהשנים האלה, למה אף אחד מהם לא רץ לעזור? האם דוקא הוא צריך לצאת מהרכב ולמנוע את זה? עוד הוא מתלבט, והוא רואה שהם רצים לכיוונו. הוא מחליט שהוא מעדיף לאחר לעבודה ולא לתת לרצח הזה להתבצע. הוא עוצר את האוטו בצד, אבל השנים פנו לסמטה אחרת. הוא רודף אחריהם, וכשהם נכנסים לתוך חצר, הוא קופץ מהגדר בדיוק על האיש שרודף. באותו רגע הוא שומע מאחוריו צעקות: "קאט. מה אתה עושה? אתה לא רואה שאתה מפריע לצילומים שלנו?"
איך ירגיש אותו אדם, שבגלל שהאנשים האלה היו באמצע להקרין סרט, הוא איחר לעבודה שלו? כל האזרחות הטובה שהוא גילה, התבררה כהפרעה לצילומים של סרט...
כך מרגיש יהודה בפרשתנו. בשיא הדרמטיות, ממש באותו מקום שהפסקנו בשבוע שעבר, ניגש יהודה אל השליט המצרי ונואם נאום חוצב להבות. האב המסכן, האח הנעדר וכל הפרטים האלה, עד כדי כך, שיהודה מוכן אפילו למסור את נפשו ולהיות עבד במקום אחיו הקטן. יופי של נאום, שמרומם את יהודה באלטרואיזם נפלא.
אבל אז הכל מתנפץ. הוא לא יהיה עבד במקום בנימין. לבנימין בכלל לא נשקפה שום סכנה. הכל היה משחק, והשליט האכזרי הוא בעצם אח שלהם, בתחפושת. האם יהודה מרגיש מרומה? האם הנאום היה לשוא?
כמובן שהתשובה היא שלילית. במישור הפשטני, דוקא הנאום הוא זה שגרם ליוסף להזדהות. אמנם התברר שיהודה לא יהפוך להיות עבד של השליט המצרי, אך דוקא נכונותו לעשות זאת היא שגילתה לו שהכל היה משחק.
אך ישנו רובד עמוק יותר, שבגללו טוב שיהודה נשא את אותו נאום. יהודה ערב את הנער. יהודה צריך לממש את הערבות הזו. זו היתה התשובה האמיתית על דברי יהודה: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים". אילו לא היה יהודה אומר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו", הוא היה חי לעד עם הזכרון של מכירת יוסף שהיתה באשמתו. נאום זה, שלכאורה התברר כמיותר, היה האמצעי היחיד להגיע למחיקת חטאו של יהודה במכירת יוסף.
במציאות, מתברר, לפעמים משחקים לא נגמרים כל כך יפה. השבוע כל עם ישראל היה שותף ל'משחק' אכזרי. כולנו בכינו עם האב האומלל שבתו יצאה מביתו ולא נמצאה. אלפי אנשים הפסידו זמן וימי עבודה ועבדו בגשם שוטף בשביל לסייע לו בחיפושים אחרי בתו. רבבות התפללו ואמרו תהלים למציאתה ולהשבתה אל אביה. לצערנו, התברר שהאב עצמו הוא שרצח את בתו.
האם התברר שכולנו פראיירים? האם כל החיפושים האלה היו מיותרים? –לדעתי התשובה היא לא! התברר שהחיפושים, התפילות והדאגה הכנה – שאנחנו חשבנו שנועדו לילדה הקטנה – נועדו לנו עצמנו. לראות איפה אנחנו עומדים כשמישהו בצרה. האם ערך חיי האדם נשחק אצלנו לגמרי, נוכח הרציחות שבני דודינו רוצחים בנו, או שעדיין נעשה הכל כדי להציל חיים. האם התרגלנו כבר לשכול ולאובדן שפוקדים אותנו יום יום? התברר שבכלל לא התרגלנו ולא נתרגל. נעשה הכל – אבל הכל – להציל חיים.
שני רוצחי תינוקות נתפסו השבוע. מבחינת הרוצחים אולי אין הבדל. ההבדל הוא אצל בני עמם: בני עמו של הרוצח של שלהבת פס הי"ד עומדים מאחוריו ונותנים לו גיבוי. הם נתנו לו מסתור עד שנתפס. בני עמו של אלי פימשטיין עשו הכל כדי להציל את הילדה, ולא מתחרטים על כל רגע שבאו לסייע. כשנמצאה גופתה של הודיה, המשיכו המחפשים לחפש את נור אבו טיר, הילדה הערביה שכנראה נחטפה בגלל סכסוך בין חמולות ערביות.
אמנם ההצלה נכשלה, ומי יתן ובפעמים הבאות לא יהיה זה מאוחר מדי, ולא נדע עוד מצב מזעזע כזה. אך עם זאת – עצם החיפוש הוא ההצלחה של עם ישראל.