בס"ד כה תמוז תשס"ט
דרשה לפרשת מטות-מסעי
הסכנה שבימי בין המיצרים
מי שיסתכל בשולחן ערוך, בסימן העוסק בימים אלו (אורח חיים סימן תקנא) יגלה שרוב ההלכות עוסקות באיסורים הנוהגים מראש חודש אב ואילך, אבל יש מעט הלכות בסוף הסימן שעוסקות בשלושת השבועות. על חלק מהדברים כותב השו"ע: "יש נוהגין", על ברכת שהחיינו הוא כותב "טוב להיזהר מלומר שהחיינו בין המיצרים", אבל ההלכה האחרונה בסימן מנוסחת באופן הרבה יותר נחרץ: "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט), ולא יכו התלמידים בימים ההם". גם אם אנחנו לא מבינים בשדים ורוחות, ברור שכוונתו לומר שהימים הללו הם ימים של פורענות, ולכן יש להישמר מדברים שנחשבים מסוכנים. זה כמובן צריך לומר משהו גם על צורת הנהיגה הנכונה בכבישים בימים אלו.
מעניין, שעל דברי השולחן ערוך "ולא יכו התלמידים בימים ההם" מעירים הפרשנים (ט"ז, משנה ברורה, חיי אדם ועוד) - שאפילו ברצועה אין להכות, כי גם בזה יש סכנה. אני לא יודע מה בא ה'אפילו' לרבות, אבל אני שמח שלא הייתי תלמיד באותה תקופה לגלות את זה...
בימינו, ההכאה אינה נחשבת אמצעי חינוכי. כותב הרב שלמה וולבה (זריעה ובנין בחינוך, עמ' כד) כך:
בגמרא יש מחלוקת עד מתי מותר להכות את הבן, עד גיל שש עשרה, או עד גיל עשרים וארבע. אם האב מכה את הבן בגיל מאוחר יותר - האב עובר על 'לפני עיור', מפני שהילד מתמרד נגדו ועלול להכותו. במציאות של היום, אם מרביצים לילד בן שלוש - כבר עוברים על 'לפני עיור'. כבר רואים שהילד מתמרד נגד האבא. אתם יכולים לראות שילד שמקבל סטירה רוצה לסטור בחזרה. הוא מרים את היד, אלא שהוא לא מגיע ללחיים של האבא שלו. נשארת רק התנועה, אבל התנועה היא ברורה.
כמובן שהעובדה שאין להכות את הילדים בימינו אינה פוטרת את ההורים ממצוות התוכחה והחינוך של ילדיהם, אלא שיש לפעול יותר בדרך של מקל נעם מאשר בדרך של מקל חובלים.
ומה שנכון לאדם, נכון גם להתפתחות של העם: גם אם יש אמצעי תוכחה שהיה יעיל מאוד בתחילת היווצרות העם, לאט לאט צריך לעבור לאמצעים מעודנים יותר. בהתחלה אפשר להעניש את המורדים בהריגתם - כמו בחטא העגל, או בבליעתם באדמה - כמו בעדת קרח, אבל בפרשתנו כבר צריך להשתמש בטכניקה אחרת: כשבאים בני ראובן וגד אל משה עם הצעה שהוא רואה בה סכנה גדולה לעם ישראל הוא אינו מעניש אותם כמו את המתאוננים, אלא מוכיח אותם: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?" כתוצאה מכך הם מציעים למשה הצעה אחרת: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ, וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם". ואולם, משה עדיין לא מרוצה מהצורה שהם מדברים: הם אינם מזכירים את הקב"ה, ומה עוד שהם מקדימים את הצאן לילדיהם. מה עושה עכשיו משה? האם הוא צועק עליהם? -לא ולא! הוא פשוט חוזר על דבריהם עם התיקונים הקלים: "אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה (והוא מזכיר את שם ה' עוד ארבע פעמים)... בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ". הוא חוזר, כביכול, על דבריהם, אבל מוסיף תיקונים. התוכחה הסמויה הזו עשתה את פעולתה, ותשובתם היא "טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה". ללמדך, שצריך לשקול היטב מתי נכון להעניש, מתי להוכיח באופן מפורש, ומתי להוכיח ברמז.
ואולי כשאומרים חז"ל שלא להכות את התלמידים בימים אלו - כוונתם לומר שהימים האלה הם ימים שבהם התוכחה צריכה להיות סמויה. לפי חז"ל יש לכל יום את הסגולות המיוחדות שלו, ושלושת השבועות הם ימים של פורענות. ממה נובעת פורענות זו? - בפרשתנו נאמר באיזה תאריך מת אהרן הכהן: "בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". זהו ראש חודש אב, שחל תמיד בשבוע שבו קוראים את הפרשה הזו. אגב, כמדומני שזהו האדם היחיד שהתורה כותבת את תאריך הפטירה שלו! אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, נפטר בראש חודש אב, החודש שבו סבלנו כל-כך משנאת חינם.
מותו של אהרן מלמד אותנו שהימים האלה הם לא רק ימים של פורענות, אלא ימים של פילוג ומחלוקת. אנחנו רואים בשבועות האחרונים איך המחלוקות בעם ישראל הופכות להיות חזקות יותר ויותר: לא בגלל חניון, ולא בגלל התעללות בילדים, ולא בגלל ניאו-רפורמים או פרופסור זה או אחר. המחלוקות האלה מתפרצות עכשיו בגלל שאלו הימים שבהם השטן מנסה לסכסך בינינו.
השו"ע, כאמור, כותב גם לא ללכת יחידי בימים אלו. אולי זה רמז לכך שעלינו להקפיד דוקא בימים אלו, שבהם שולט הקטב (=קיטוב?) מרירי - ודוקא בימים אלו עלינו לעמול קשה יותר כדי ללכת ביחד.