בס"ד ח טבת תשס"ד
2 בינואר 04
דרשה לפרשת ויגש:
מפגש פסגה
אחד השיאים בבואו של יעקב למצרים הוא המפגש שבין יעקב לפרעה. פרעה – מלך האמפריה המצרית החולשת על כל האיזור – נפגש בארבע עיניים עם יעקב אבינו, מייסד עם ישראל. במושגים שלנו, מדובר במפגש של הרב הראשי עם נשיא ארה"ב. על מה ישוחחו שני האנשים הנכבדים האלה? האם הפגישה תהיה סגורה לתקשורת?
מסתבר שהתורה הצליחה להעביר לנו את התמליל של המפגש המרתק הזה. והנה התמליל כפי שהגיע לידינו:
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:
אני חייב להודות שהמפגש הזה נראה די מאכזב. זה כל מה שיש להם להגיד זה לזה? יעקב מברך את פרעה בכניסתו וביציאתו, ובאמצע הוא מתלונן על החיים הקשים שהוא סבל. פרעה, מצדו, רק שאל שאלה אחת: בן כמה אתה. בכך מסתכם המפגש. תמוה מאוד שכל מה שיש ליעקב אבינו לומר במפגש הזה הוא תלונות על חייו הקשים, ושהתורה מוצאת לנכון לכתוב לנו את אותה שיחת נימוסין קצרה.
ברצוני להעיר שלוש הערות על המפגש הזה:
ראשית, יש לשים לב שיעקב אינו משתמש באותו ביטוי ששאל אותו פרעה. פרעה שאל 'כמה ימי שני חייך', ואילו יעקב עונה לו על 'ימי מגוריו'. מסביר רש"י שהמלה מגורים היא מלשון גֵר. ישנו סיפור ידוע על סוחר עשיר מתלמידי הבעש"ט, שרצה לצאת לדרך לצורך עסקיו. אמר לו הבעש"ט שכשהוא יעבור בעיירה מסויימת, שימסור דרישת שלום ליהודי אחד. כשהגיע הסוחר לעיירה מצא את היהודי – שהיה עני מרוד. כששמע העני שהבעש"ט שואל בשלומו התרגש מאוד והפציר בסוחר שישהה עמו בלילה ויספר לו על הבעש"ט. בבוקר, לפני שנפרדו, התנצל העני בפניו על התנאים הדלים שבהם הוא שיכן אותו, היות והסוחר היה ודאי רגיל לתנאים טובים בהרבה. ענה לו הסוחר: אין צורך בהתנצלות. כשאני יוצא למסע עסקים אני רגיל לישון על מיטה לא נוחה, כי אני יודע שזה זמני. "גם אני כך" ענה לו העני. "כיון שאני יודע ששהייתי בעולם היא זמנית, אני לא משקיע הרבה בתנאים הפיזיים שלי"... כך עונה יעקב לפרעה: אני לא מחפש חיים בעולם הזה, כל מה שאני מחפש זה ימי מגורים.
נקודה נוספת שניתן לראות מתשובתו של יעקב היא סיפור צרותיו לפרעה. המדרש (מובא ב'תורה שלמה') אומר כך: אמר ר' אבא בר כהנא: ביני לבינך 'קטונתי'. ביני לבין אחרים 'מעט ורעים'. יש הבדל בין הצורה שבה אומרים את הדברים כלפי הקב"ה לבין הצורה שהם נאמרים לאנשים אחרים. כלפי הקב"ה יש להעריך את כל הטובות שה' עושה לנו. כלפי בשר ודם ניתן לומר שיחסית לאנשים אחרים החיים שלי הם קשים. היחס בין האדם לקב"ה הוא אבסולוטי, וכל מה שאדם מקבל הוא חסד. "מה יתאונן אדם חי" – דיו לאדם שהוא חי. אך היחס לאנשים אחרים הוא יחסי, ויחסית לאחרים אפשר לדבר גם על צרות. ובכל זאת אמרו חז"ל (במדרש המובא בחזקוני) שיעקב נענש על התשובה הזו, ונתקצרו ימיו מימי אביו בשלושים ושלוש שנים –כמספר המלים בשיחתם.
הנקודה השלישית שיש להעיר על המפגש הזה היא הסמליות שבה. זהו המפגש הראשון של מי שמייצג את עם ישראל (בניגוד לאברהם שבא כאדם בודד) עם השליט בגלות. והמפגש הזה הוא אבטיפוס למפגשים בין היהדות לבין הגויים בגלות.
הגויים תמיד הסתכלו על היהדות כתרבות ישנה, אנכרוניסטית, שהגיע זמנה למות. 'כמה ימי שני חייך?' האם אתה לא מבין שכבר עבר זמנך מהעולם? אין זה מקרי שהיהודי בקריקטורות האנטישמיות הוא תמיד זקן וכפוף. תמיד ראו ביהדות נציגות של העבר. אך תשובתו של יעקב היא שאנחנו רק נראים זקנים בגלל כל הצרות הרבות שעברנו, אבל האמת היא שאנחנו צעירים מאוד. עוד לא השגנו את ימי חיי אבותינו. עדיין יש לנו לאן לשאוף. תוי הזקנה שלנו אינם כתוצאה מהזדקנות אלא כתוצאה מהצרות הרבות שסבלנו בגלות.
עשרה בטבת נקבע כיום הקדיש הכללי ליהודים שנרצחו בשואה. בשואה, אולי יותר מכל שנות ההסטוריה, היה נראה עם ישראל כעם זקן, שאינו מסוגל להגן על עצמו וימיו קצרים. אך עם ישראל קם ואמר: הזקנה הזו היא רק מדומה. אנחנו עם צעיר שסבל מאוד, ולכן אנחנו איננו מגיבים טוב. תנו לנו הזדמנות ונחזור לארץ מגוריהם של אבותינו. עדיין יש לנו שאיפות לחיות כמו אבותינו.
מאז, ברוך ה', הקמנו מדינה, והוכחנו שכוחנו במותנינו. כפי שאמר הרב קוק: "עם ישראל הוא גם זקן העמים וגם הצעיר שבהם". אבל נראה שבהיותנו צעירים שוב, אנחנו חוזרים לימי הטיפש-עשרה ומחפשים את עצמנו מחדש... בעז"ה נעבור גם את התקופה הזו ונזכה לחדש ימינו כקדם.