בס"ד י מנחם אב תשס"ט
דרשה לפרשת ואתחנן
ועשית הישר והטוב
כשתשעה באב חל ביום חמישי, זה משאיר לי פחות זמן להכין את הדרשה... חז"ל אמרו (תענית ל, א) שאסור ללמוד תורה בתשעה באב, והסמיכו זאת לפסוק "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט). אבל אחד הדברים שמותר ללמוד בתשעה באב הוא אגדות החורבן. נדמה לי שהאגדה המפורסמת ביותר מכל אגדות החורבן היא הסיפור על קמצא ובר קמצא (גיטין נה, ב). זהו סיפור שבו אף אחד לא יוצא טוב: לא בעל הסעודה, לא בר קמצא, וגם לא החכמים שישבו בסעודה. היחידים שיוצאים טוב בסיפור הזה - ואולי שלא בצדק - הם אנחנו. אנחנו קוראים את הסיפור הזה, ביחד עם עוד אגדות חורבן שמופיעות באותה סוגיה במסכת גיטין, ומרגישים שברוך ה', אנחנו כל-כך רחוקים מהשנאה העזה שהיתה באותו הדור, שלא נשאר לנו אלא לתמוה על מה שאמרו חז"ל (ירושלמי יומא א, א): "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". האם אנחנו מגיעים לרמת שנאה גדולה כזו?
שמעתי מהרב מאיר שטרן, ראש ישיבת 'פאסאייק' בניו ג'רזי, ששנאת החינם שהחריבה את בית המקדש איננה שנאה של רשעים. הרי הרמב"ם (הלכות תענית ה, א) אומר על ימי האבלות האלה כך: "יש שָׁם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות". מה מתכוון הרמב"ם כשהוא אומר שמעשי אבותינו הוא כמעשינו עתה? האם המעשים המתוארים באגדות החורבן דומים למעשים שאנחנו עושים היום?
את התשובה לכך ניתן ללמוד מפרשת השבוע. אחת המצוות המופיעות בפרשה היא זו: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'". מה מוסיפה מצוה זו על פני כל המצוות האחרות? מסביר רש"י שהכוונה לעשיית דברים שאינם מעיקר הדין אלא לפנים משורת הדין, כפי שמופיע בגמרא בכמה מקומות. גם הרמב"ן כותב על כך: "וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון 'לא תלך רכיל', 'לא תקום ולא תטור', 'ולא תעמוד על דם רעך', 'לא תקלל חרש', 'מפני שיבה תקום', וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (=הדין שאומר שלשכן יש עדיפות בקניית שדה), ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".
הגמרא (ע"ז כה, א) מביאה מחלוקת איזה ספר נקרא 'ספר הישר'. דעה אחת אומרת שזהו ספר בראשית, שבו מתוארים האבות, שנקראים ישרים, כפי שאומר בלעם: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ", ודעה שניה אומרת שזהו ספר דברים, שבו כתוב הפסוק "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב". המלה 'ישר', אם כן, משמשת כינוי לאבותינו, וגם לתורה. בכך אנו חוזרים לפסוק שבו פתחנו את הדברים: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". ולא רק הצדיקים והמצוות נקראים ישרים, אלא גם הקב"ה עצמו נקרא ישר, כפי שמופיע בשירת האזינו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". מה עומד מאחורי הכינוי 'ישר'?
הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמתו לספר בראשית, מסביר זאת כך:
דשבח 'ישר' הוא נאמר להצְדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הַפְלָגָה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע"ג שהוא לשם שמים.
נדמה לי שכעת ניתן להבין גם את דברי הרמב"ם שכתב שמעשה אבותינו הוא כמעשינו עתה. שנאת החינם שעליה מדובר אינה שנאה של רשעים. זו שנאה של צדיקים שבטוחים שכל האמת נמצאת אצלם, וכל האחרים צדוקים או אפיקורסים. גם בדורנו, מסתבר, אנחנו נגועים לא מעט בכך.
שבע הפטרות הנחמה מתחילות השבת. השלב הראשון של כל הנחמות הללו הוא דברי הנביא: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵא-לֹקֵינוּ". אם נדע להפוך את דרך ה' לדרך ישרה, דרך שאינה מחפשת את הרע אצל האחרים, אלא רק איך אפשר למצוא את נקודות הזכות בכל הקבוצות ובכל העם - נזכה למה שנאמר בסוף ההפטרה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".