בס"ד א אלול תשס"ט
דרשה לפרשת שופטים
יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה
ריבוי מעשי הרצח בתקופה האחרונה מעלה את השאלה מי אשם במצב. יש אומרים שהבעיה היא במשטרה שאינה מצליחה להעניק את הבטחון האישי לאזרחי המדינה, ויש אומרים שהבעיה היא בשופטים, שאינם נותנים עונשים מרתיעים מספיק. פרשתנו מתחילה במלים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ". השילוב של שופטים ושל שוטרים הוא לכאורה הפתרון לפשיעה. אבל לפי הכלל המפורסם, אם יש אקדח במערכה הראשונה, מישהו ודאי יירה בו עד המערכה האחרונה. ובכן, במערכה האחרונה של הפרשה, באמת יש מקרה רצח שמצריך את התערבות השופטים: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". מה עושים כשהיה רצח ולא יודעים מי הוא הרוצח?
כותבת התורה כך: "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל". בשלב הראשון מגייסים את השופטים, אך כל תפקידם הוא להחליט על איזו עיר יש להטיל את האשמה. "וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל... וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". מי הם זקני העיר ההיא? לכאורה גם כאן מדובר בדיינים, אבל חז"ל אומרים (ספרי, פסקא רט אות ו) שהכוונה היא לכל הזקנים שבעיר, ואפילו הם מאה. כלומר שלא מדובר פה רק בדיינים (שמספרם הוא מוגבל). הזקנים הם המנהיגים הרוחניים של העיר. מי שצריך לרחוץ בנקיון כפיו הם לא השופטים ולא השוטרים אלא הרבנים. הבעיה אינה בשפיטה ואינה באכיפה אלא בחינוך. מלבד הזקנים יש עוד אנשים שלוקחים חלק פעיל בטקס: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע". מה הכוונה שעל-פיהם יהיה כל ריב וכל נגע? -מסביר הנצי"ב שאם יש ריב ונגע בעם, זה נובע מכך שהכהנים התרשלו בתפקידם החינוכי.
האנשים שצריכים לעשות את חשבון הנפש לאחר האירוע הזה אינם, מן הסתם, המעגל הקרוב ביותר לרוצח. מסתבר שהם מעולם לא פגשו את הרוצח, ובכל זאת הם צריכים להרגיש אשמים. חז"ל מנסים להעלות ספקולציות בשאלה כיצד נרצח האיש. יכול להיות שמישהו שדד אותו, יכול להיות שמדובר בחיסול חשבונות בעולם התחתון, ויכול להיות שהוא הרגיז מישהו בכביש. אבל התסריט שחז"ל מתארים (רש"י סוטה מה,ב במשנה) הוא אחר: אותו נרצח יצא מן העיר בלי ליווי ובלי מספיק אוכל, וממילא נאלץ לשדוד את העוברים והשבים, ואחד העוברים והשבים הרג אותו מתוך הגנה עצמית. מה המטרה בתיאור התסריט הזה? האם אין תסריטים יותר סבירים שניתן להעלות?
התשובה היא שאם הרוצח היה בפנינו, היינו צריכים לדון אותו במלוא חומרת הדין, וממילא היינו מנסים למזער את האחריות של מערכת החינוך, מערכת האכיפה ומערכת המשפט. אבל מכיון שהרוצח איננו, זו הזדמנות טובה לקחת אחריות בלי לגרום הקלה בעונשו של הרוצח. התסריט שחז"ל מתארים מסיר את כל האחריות מהרוצח (כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית), וגם הנרצח מוגדר כאנוס (כי לא היה לו מה לאכול), והאשמים היחידים כאן הם אנשי העיר שלא דאגו לאורחיהם.
לכאורה נראה שעריפת העגלה היא סוג של פולחן שנועד לכפר על החטא, אבל האמת היא שזה בדיוק ההיפך מקרבן. הקרבן נועד לכפר ולמחוק את החטא, ואילו הטקס הזה נועד דוקא לפרסם אותו. לכן לוקחים דוקא עגלה (בניגוד לקרבן עולה, שבא רק מהזכרים) ועורפים אותה (בניגוד לקרבנות שנשחטים), ועושים זאת בנחל איתן ולא בבית המקדש, והכהנים אינם מופיעים בשלב הזה אלא רק לאחר שנערפה העגלה. כל הדברים האלה ממחישים את העובדה שלא מדובר פה בטקס שיכול לכפר על הרצח. מטרת הטקס היא לזעזע את הציבור כולו, וגם את המנהיגים הרוחניים.
כמובן שיעילות טקס כזה יכולה להיות רק אם באמת מדובר בתופעה חריגה. חז"ל אמרו: "משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה" (ספרי דברים רה, כא). אולי זו גם התשובה לשאלה האם נכון בימינו לפרסם מקרי רצח ואלימות או שעדיף להצניע אותם. יש משמעות לפרסום בתנאי שהוא מביא לידי חשבון נפש. אנחנו נמצאים בתחילת חודש אלול, וזהו הזמן המתאים לחשבון נפש. מפרשת עגלה ערופה ניתן ללמוד דבר חשוב מאוד: כשקורה מקרה מזעזע, אשר מרעיד את כל נימי הנפש, עלינו לנסות לצייר תסריט (גם אם הוא לא נכון עובדתית) שבו גם אנחנו נצא אשמים, וכך ננצל את האירוע לחזור בתשובה שלמה. גם בתקופה הזאת, עלינו לנסות לחשוב האם אנחנו - כבודדים או כחברה - באמת יכולים לרחוץ בנקיון כפינו ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'?