בס"ד ח טבת תשס"ז
דרשה לפרשת ויגש
לחיות על מזוודות בבית
בשבוע שעבר עוד דיברנו על בצורת, אמרנו תפילת 'ועננו בורא עולם' וקיוינו לראות גשם. ברוך ה' זכינו לשבוע של גשם, שלג וחורף אמיתי - והלואי שכך ייענו כל תפילותינו. הניגוד הגדול שבין תחילת השבוע לסופו, מזכיר את הניגוד הגדול בפרשה בין יוסף ומשפחתו לבין המצרים.
התורה משלבת את סיפור הבצורת המצרית בתוך מסגרת ניגודית: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף. וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב". כולם רעבים ללחם, אבל יוסף דואג למשפחתו ללחם לפי הטף. (אולי זהו המקור למשפט הקיבוצי 'תרום כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך'...).
הניגוד הזה חוזר גם בסוף הסיפור: לאחר שכל המצרים מוכרים את אדמותיהם, גולים ממקומם ומוכרים את עצמם, מופיע הפסוק האחרון של הפרשה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". המצרים מאבדים את אדמתם, גולים לערים ועובדים כאריסים, בעוד אחי יוסף מקבלים אחוזה בארץ גושן, נאחזים בה ומתרבים. גם בנושא הלחם וגם בנושא האדמה, התורה מדגישה את הניגודיות הגדולה שבין המצרים לבין אחי יוסף.
המעניין הוא שחז"ל הפרידו בין הדברים. לדעת חז"ל הבצורת נפסקה ברגע שהגיע יעקב למצרים, והנילוס עלה לקראתו: "עד שלא ירד יעקב למצרים היה רעב... משירד מהו אומר? -'הא לכם זרע וזרעתם את האדמה'" (תוספתא סוטה י, ט) כלומר שכל הסיפור של קניית המקנה, האדמות והמצרים היה עוד לפני שיעקב ירד למצרים. מדוע, אם כן, התורה בוחרת לשלב את הסיפורים זה בזה?
נראה לי שהסיבה לקשירת הדברים ביחד היא להסביר את המניעים לשנאה הגדולה של המצרים מאוחר יותר. העובדה שבני ישראל פרו ורבו מתפרשת אצלנו כדבר טוב, אבל אצל המצרים זה מעורר קנאה עצומה. והקנאה, כידוע, הופכת במהרה להיות שנאה.
יוסף, בדאגתו הרבה למשפחתו, בעצם גורם לכך שהמצרים ישנאו אותם. האם לא יכול היה יוסף להבליט את משפחתו פחות, כדי שלא ישנאו אותם? יתרה מזו: יוסף מקפיד כל הזמן שמשפחתו תופרד באופן בולט מהמצרים. הדבר הראשון שהוא דואג לו כשהם יורדים למצרים הוא שהם ישבו בארץ גושן, במנותק משאר המצרים, והוא אף דואג לתדרך את אחיו בדיוק מה לומר לפרעה כדי שפרעה יסכים לכך: "וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן". הטריק הזה אכן עבד, ופרעה באמת הציע להם לשבת בארץ גושן, אך יחד עם זאת פרעה הציע הצעה מפתה מאוד, לכאורה: "וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי". יש ביכולתו של יוסף לשלב את בני משפחתו כבעלי תפקידים בכירים בשלטון המצרי, אך מעולם לא ראינו שהוא אכן עושה זאת. מדוע הוא לא ניצל את ההזדמנות הזו לשלב את כל בני משפחתו בשלטון של האמפריה הגדולה ביותר בעולם? מדוע הוא דואג להפריד את משפחתו מהעם המצרי?
התשובה לכך היא, אולי, שיוסף רוצה לוודא שמשפחתו תמשיך להרגיש בגלות כל הזמן. אם הם יהיו בדיוק כמו המצרים, יחיו בעריהם ואף ישתלבו בהנהגה, הם עלולים לשכוח את ייעודם ותפקידם לחזור לארץ ישראל. כפי שראינו בכל הגלויות, המקומות שבהם היה הכי טוב ליהודים, הם המקומות שבהם היה הכי רע ליהדות. יוסף רוצה לוודא שבני ישראל לעולם לא ירגישו במצרים כמו בבית, אבל מצד שני לא יהיו בסכנה תמידית. לכן הוא דואג שיהיו להם אחוזות, אבל גם דואג להפרידם מהמצרים, במקום המגורים, במקצוע – וע"פ חז"ל גם בשמותיהם, לשונם ולבושם.
בכל שנות הגלות היה עם ישראל בתפר הדק שבין הסכנה הקיומית לבין סכנת ההתבוללות. השנאה, הגזירות, הגירושים והפרעות – עם כל הנזק שהם גרמו לעם ישראל במשך הדורות, היו גם הכוח המניע של הגעגועים לארץ ישראל והציפיה לגאולה. במקומות שבהם הגיעו היהודים למעמד שוה, היתה סכנת ההתבוללות גדולה יותר. אך מצד שני, כאשר הגויים הגדישו את הסאה, והשנאה והרדיפות הגיעו למצב של סכנה קיומית ושואה – גם לפני יציאת מצרים וגם לפני קום המדינה - זה היה הזמן שבו הקב"ה גאל אותנו מהגלות והחזירנו לארצנו.
יוסף, שדאג לכלכל את אביו ואחיו בתחילת ימי הגלות הראשונה, דאג גם לתת את התרופה שתוודא שהגלות הזו תסתיים בסופו של דבר בזכות העובדה שהם נשארו ניכרים משאר העם, ובזכות הייחודיות הזו הם נגאלו בסופו של דבר.