בס"ד טו אלול תשס"ט
דרשה לפרשתכי תבוא
על גזענות ואפליה מתקנת
איננו מוכנים לקבל מציאות של יחס שונה לאנשים רק בגלל המוצא שלהם. כל אדם נברא בצלם, ובעיקר כשמדובר ביהודים שעלו זה עתה לארץ. ובכל זאת, בפרשתנו, עם ישראל מצווה לעשות טקס מיד לאחר הכניסה לארץ, ובו מעמידים חלק מהעם על הר גריזים - לטובת הברכות, וחלק מהעם על הר עיבל - לטובת הקללות. וכך אומרת התורה: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי". לכאורה יש פה חלוקה ברורה, אולי אפילו צפויה מראש: כל בני השפחות נמצאים במקום אחד, והוא בהר של הקללה. אבל, בגלל שיש רק ארבע בני שפחות, מוסיפים להם גם שניים מבני הגבירות - את ראובן ואת זבולון. יש שיקראו לזה אינטגרציה. השאלה היא אם לא נכון יותר לעשות אינטגרציה שלמה, ולערבב את בני השפחות עם בני הגבירות כך שהם לא יהיו מסומנים כקבוצה נפרדת.
מסביר הרש"ר הירש שבעצם יש כאן אפליה מתקנת: מכיון שעלולים לחשוב שבני השפחות נמצאים במעמד נחות יותר מבני הגבירות, דוקא הם אלו שעומדים על הר עיבל. "התורה ביקשה למנוע כל אפשרות של מראית עין, ואפילו קלה שבקלות, כאילו אומרים את הקללה על קבוצת בני השפחות, ומשום כך העמידה דוקא אותם בהר עיבל, וכך נראה הדבר כאילו הקללות נאמרו לא אליהם אלא על ידיהם. הם היו עומדים על הקללה, והברכות הופנו אליהם מצד בני האמהות". ובכן, לא רק שאין פה גזענות, אלא להיפך, ההפרדה הזו נועדה דוקא לטובת בני השפחות. אבל אחרי שנוצר הרושם הראשוני, קשה מאוד לשכנע...
למה נבחרו דוקא ראובן וזבולון להצטרף לבני השפחות? מסביר הראב"ע שהסיבה היא שלקחו את הבן הגדול של לאה ואת הבן הצעיר, כדי שהם יקיפו את בני השפחות משני הצדדים. אבל אחד מפרשני הראב"ע, ה'אבי עזר' (ר' שלמה הכהן מליסא), כותב על דברי הראב"ע: "הרב מפרש כאילו נמסר לו מסיני כן, וכללא דמילתא אין איתנו יודע מאיזה טעם יעמוד בכור האמהות בהר עיבל, ומסתברא איפכא". ניתן להבין את העובדה שזבולון מצטרף לבני השפחות, אבל לא ברור למה דוקא שבטו של ראובן נבחר להצטרף לבני השפחות. ואולם, החזקוני מציע סיבה מעניינת לכך שדוקא שבט ראובן עומד על הקללה: כיון שראובן הואשם בכך שהוא שכב עם בלהה פילגש אביו, הרי דוקא הוא יעמוד ויענה אמן על המשפט: "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו". כך אומרת הגמרא (שבת נה, ב): "אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר 'ארור שכב עם אשת אביו' ויבוא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו' - עלבון אמו תבע". הגמרא מסבירה שלאחר מות רחל, העביר יעקב את מיטתו לאוהל של בלהה, וראובן, שהיה בנה של לאה, תבע את עלבון אמו והעביר את המיטה לאוהל של לאה. לכן, אומר החזקוני: כשבני שבט ראובן מכריזים "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו" הם מהווים עדות לכך שראובן עצמו לא חטא בכך.
מאות שנים עברו מאז אותו מעשה שעשה ראובן. ראובן עצמו כבר מת מזמן, ובכל זאת צאצאיו עדיין צריכים להצדיק את מעשהו, והכתם ממשיך ללוות אותם. לא זוכרים לראובן את העובדה שהוא הביא דודאים לאמא שלו ובזכותם נולדו יששכר וזבולון, לא זוכרים את העובדה שהוא היחיד שניסה להציל את חיי יוסף כשהאחים ניסו להרוג אותו, ולא זוכרים לו את העובדה שהוא הראשון שעשה מאמצים כנים לשחרר את שמעון מהכלא המצרי, אלא רק את העובדה שהוא חילל יצועי אביו. יתרה מזו, אפילו בעת מותו של אביו, כשכל שאר אחיו קיבלו ברכות, הוא קיבל תוכחה: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". וזה לא נגמר בתוכחה בלבד: בגלל המעשה הזה הוא גם איבד את הבכורה, כפי שנאמר (דברי הימים א, ה, א): "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל".
מה כל-כך חמור במעשהו של ראובן? - יכול להיות שהתשובה היא שראובן לא נכשל. במובן מסוים, אם הוא באמת היה שוכב עם בלהה, מצבו היה טוב יותר. כשאדם מתפתה ונכשל, הוא יודע שהוא חוטא, והדרך אל התשובה תמיד פתוחה בפניו. אבל ראובן לא התפתה לעשות את מה שהוא עשה. הוא פעל מתוך אידיאולוגיה: הוא ראה זאת כחובתו להציל את כבודה של אמו, ולכן פגע בכבודו של אביו. כשאדם פועל מתוך אידיאולוגיה, קשה הרבה יותר לחזור בתשובה.
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי הסליחות. היתרון שלנו הוא שאנחנו פונים אל הקב"ה בתחינה: "בושנו במעשינו ונכלמנו בעוונותינו". אותה בושה היא זו שנותנת לנו את הכח לשוב בתשובה שלמה על כל החטאים הללו. ומי יתן ונזכה כולנו להגיע לידי כך.