בס"ד טו טבת תשס"ג
דרשה לפרשת ויחי:
הדלפות מתוזמנות
במשך השבוע עסקו הרבה בשאלה מי מדליף מישיבות סודיות לכלי התקשורת. באחד הראיונות ששמעתי ברדיו התבטא אדם שאמר שהוא בכלל לא מבין על מה כל המהומה. הרי שיטת ההדלפות היא אחת משיטות העבודה המתוכננת של המערכת. ואכן, פעמים רבות ההדלפות באות במכוון מלמעלה, כשרוצים לבדוק את דעת הקהל או להכין אותו לקראת משהו, מדליפים מישיבה סודית, ובוחנים את התוצאות. נכון שלפעמים ההדלפות נעשות על דעת המדליף בלבד, כדי לחזק את הקשר בינו לבין אמצעי התקשורת, אבל אמצעי התקשורת אינם יכולים לדעת האם הדלפה מסוימת היא מתוזמנת או שהיא פשע.
לפני מות יעקב, גם הוא רוצה להדליף דברים סודיים. והנה, ברגע שכינס את כולם ביחד ואמר: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", אומר רש"י: "ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר דברים אחרים". יש שהסבירו שהכוונה לקץ של אחרית הימים שעדיין לא הגענו אליו, אך לענ"ד יותר נראה מהפשט שמה שמדאיג אותו כרגע הוא מה שיקרה להם במצרים. הוא רוצה לומר לבניו שלא יתייאשו, כי באחרית הימים הם עתידים לצאת ממצרים ולרשת את ארץ ישראל. אבל, מסתבר שאפשרות ההדלפה נמנעה ממנו, ממש כפי שהחליטו למנוע מאותו אדם להשתתף בישיבות סודיות של משרד החוץ. ובאמת, הדברים שאומר יעקב לבניו אינם קשורים לאחרית הימים, אלא לתכונות האופי של בניו. אבל לכאורה צריך לשאול את אותה שאלה גם על הסיטואציה הזו: הרי זו אחת משיטות העבודה המקובלות של הקב"ה! הוא 'מדליף' לנו את העתיד ע"י נביאים כדי להחזירנו למוטב וכדי לכוון את דרכנו. למה מה שרצה לעשות יעקב פחות טוב ממה שעשו אחריו ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכו'? למה רק להם מותר? ויתרה מזו: הרי הקב"ה בעצמו כבר גילה את הקץ, כשאמר לאברהם אבינו 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה'. הוא אמר שאח"כ יצאו, הקב"ה ידון את הגוי שהם יעבדו, והם יצאו ברכוש גדול, ודור רביעי ישובו הנה. אז זה אפילו לא סקופ, כי הציבור כבר יודע את זה! (כשראש הממשלה מכריז קבל עם ועולם שהוא מסכים להקים מדינה פלשתינית, ואח"כ אומר שגריר ישראל באו"ם את אותם דברים, כולם קופצים עליו...) מדוע אסור ליעקב לגלות את הקץ לבניו?
שתי סכנות יש בהדלפת העתיד: האחת היא הבטחון המופרז, והשניה היא היאוש. כשיודעים את הסוף של הסרט, המתח כבר לא כל כך גדול. הרי בסופו של דבר ניגאל ממצרים, ואם כן למה עלינו לטרוח ולזעוק לקב"ה? הרי הוא הבטיח במפורש שיעשה כן!
אך מצד שני, הסכנה הגדולה יותר היא דוקא היאוש: אילו בני ישראל היו יודעים כי הם עתידים לעבוד במצרים מאות שנים, וכי הילדים שייוולדו להם עתידים להשתעבד, להירצח ולסבול – למי היה כח להוליד ילדים? מי רוצה לראות את ילדיו סובלים? העובדה שהנכדים או הנינים יזכו לצאת ממצרים לא מנחמת את ההורה, שמתלבט אם להוליד ילדים אל תוך הסבל הנורא הזה או לא. המציאות של 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם' אינה אפשרית כלל במצב של ידיעת העתיד. אבל זהו מצב הכרחי כדי להגיע ליציאת מצרים שבה 'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים', - לפי המדרש אחד מחמשה או אחד מחמישים או אחד מחמש מאות - ובכל זאת שש מאות אלף אנשים. מסתבר שדוקא ידיעת הקץ היתה מרחיקה אותו בהרבה.
מה שעשו הנביאים ומה שעשה הקב"ה בברית בין הבתרים הוא בדיוק הפוך מגילוי הקץ: הם מעולם לא נתנו תאריך סיום מדויק. 'ארבע מאות שנה' – ממתי סופרים אותם? מאברהם, מיצחק, מהירידה למצרים, מתחילת השעבוד? כך גם בגלות בבל: האם 'לפי מלאת לבבל שבעים שנה' נחשבים מתחילת ימי נבוכדנצר, או מגלות יהויכין או מחורבן הבית? (מגילה יא,ב). וכך גם לגבי הגאולה העתידית: למה מתכוון דניאל באמרו: 'עידן ועידנים ופלג עידן (דניאל ז, כה)'? - לא נדע עד שנגיע לשם.
העתיד תמיד נמצא מרומז, מעורפל מספיק כדי שלא נתייאש כאילו אין גאולה, אך גם לא נחשוב שהיא קרובה מדי. בעצם, זה מה שעושה יעקב בסופו של דבר. נלע"ד שאין הוא אומר סתם 'דברים אחרים' כלשונו של רש"י. הדברים שהוא אומר אינם מנותקים מהקץ שרצה לגלות לבניו. אתם רוצים לדעת מה הקץ? תדעו שהקץ תלוי בכם. הכוחות הטמונים בכם, האריה, הנחש, האיילה והזאב, וכל שאר הכוחות שלכם, הם שיקבעו את העתיד. אם תדעו לנצל את כוחותיכם לקדם את הגאולה, מספר השנים יחושב מימי יצחק. אחרת – יכול להיות שארבע מאות שנה יהיו מתחילת העבדות. כדי לדעת את העתיד, צריך להעמיק להבין את ההווה. וכפי שאומר רש"י הראשון על הפרשה, העתיד לא נשכח מיעקב, אלא רק נסתם ממנו, כלומר שהוא ניתן לנו בחידות סתומות, ואנחנו צריכים לטרוח להבין אותו, ואולי גם לשנות אותו.