בס"ד יב מרחשון תש"ע
דרשה לפרשת לך לך
אם מחוט ועד שרוך נעל
פעם אמר לי מישהו, שהכרתי אותו כאדם ימני, שהוא דוקא מצביע למפלגת שמאל. הוא הסביר לי שההסטוריה מלמדת שדוקא מפלגות ימניות כורתות כל מיני הסכמים עם האויבים, בעוד מפלגות השמאל יוצאות למלחמה בלי פחד מהאופוזיציה. אינני רוצה להתווכח עם ההגיון שבמעשיו, אבל יש לציין שדוקא אברהם אבינו, איש החסד, יוצא למלחמה נגד האמפריות הגדולות ביותר בעולם, ואילו יצחק, איש הגבורה, כורת הסכמי שלום מפוקפקים עם הפלשתים...
אבל כמובן שהמלחמה הזו, שאליה יוצא אברהם בפרשתנו, נובעת דוקא ממידת החסד שלו. זו אינה מלחמה לשם צבירת רכוש, עבדים או קרקעות, אלא רק לצורך חילוץ בן אחיו שנפל בשבי. אם יש מלחמות מוסריות - ודאי שזו אחת המוסריות שבהן. והנה, אחרי המלחמה, מגיע מלך סדום ואומר לאברהם: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". זה לא נשמע כמו בקשה. זה נשמע קצת יותר כמו ציווי. המלים "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ" מזכירים מאוד את המלים: "וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה" (במדבר כ, כ) או "וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה" (במדבר כא, לג). אולי יש פה אפילו איום מרומז. אומר מלך סדום לאברהם: אמנם ניצחת במלחמה, ואמנם הצלחת לרשת נפשות ורכוש, אבל מבחינה מוסרית נכון יותר שהנפשות יוחזרו לסדום ואסור לך לקחת אותם לעבדים. את הרכוש אתה רשאי לקחת, אבל האזרחים לא יהפכו לעבדיך בעקבות הכיבוש. מכל האנשים בעולם, דוקא מלך סדום חושב שהוא יכול ללמד את אברהם דיני מוסר ומלחמה. מי יודע, אולי הוא אפילו ניסח את הדברים בדו"ח מיוחד שהוא הגיש לאו"ם...
התגובה של אברהם היא שהוא אינו צריך את הכללים ה"מוסריים" של מלך סדום. הוא אינו מעוניין לקחת אפילו את הרכוש, ומעדיף להחזיר את כל האנשים עם הרכוש בחזרה לסדום. סופו של הרכוש הזה היה, מן הסתם, שכולו נשרף בהפיכה שעליה נקרא בשבוע הבא. האם לא חבל על כל זה? הרי אברהם ודאי היה יכול לעשות שימוש מושכל יותר ברכוש הזה מאשר מלך סדום! מדוע הוא סירב לקחת את הכסף אחרי שמלך סדום כבר הציע לו את זה?
תשובתו של אברהם היא: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". אני לא רוצה לקבל ממך שום דבר, כדי שלא תחשוב שהעושר שלי בא בזכותך. אפשר להבין את הדברים הללו, אילולא היינו יודעים את מקורו האמיתי של העושר של אברהם. אבל הרי חלק גדול מרכושו של אברהם הגיע מפרעה מלך מצרים: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים". יתרה מזו: אברהם אף תכנן מראש לצבור כך את רכושו, שהרי הוא אמר לשרה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ", ומסביר רש"י: "למען ייטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות". מהו ההבדל העקרוני בין פרעה מלך מצרים - אשר היה הורג את אברהם אילו היה יודע ששרה היא אשתו - ובכל זאת אברהם מוכן לקבל ממנו רכוש רב, ובין ברע מלך סדום, אשר ממנו אברהם לא מוכן לקבל אפילו שרוך נעל, ואפילו שזהו רכוש שאברהם תפס במלחמה כדין?
התשובה היא, אולי, שההבדל בין אברהם לפרעה ברור. בסופו של הסיפור אברהם עולה ממצרים ואין לו יותר עסק עמהם. אבל מלך סדום יושב בשכנות לאברהם, ונציג ממשפחתו של אברהם כבר מתחיל להתערות בחברה הסדומית. הגבולות ביניהם הולכים ומיטשטשים. יפה תיארו זאת חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני רמז עג): "ויצא מלך סדום לקראתו - התחיל לכשכש בזנבו. אמר לו: מה אתה ירדת לכבשן האש ונצלת, אף אני ירדתי לחמר ונצלתי". מלך סדום מרגיש קרוב לאברהם אבינו: הוא ניסה להילחם באמרפל כנגד כל הסיכויים. ומסביר רש"י מי הוא אותו אמרפל: "הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש". אומר מלך סדום לאברהם: נלחמנו כנגד אותו אדם, ושנינו ניצלנו בנס - אתה נפלת לכבשן האש ויצאת, ואני נפלתי לבורות החימר ויצאתי. אנחנו יכולים להיות שותפים. "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". את זה אברהם אינו מוכן לקבל. הוא לא רוצה שום קשר עם מלך סדום. הנסיון לטשטש את ההבדלים הוא אשר גורם לאברהם לומר: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ". איני רוצה כל עסק איתך, "וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם".
חז"ל אומרים (סוטה יז, א): "בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל", זכו בניו לשתי מצוות: חוט של תכלת, ורצועה של תפילין. על התפילין נאמר: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ", ועל הציצית נאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". שתי המצוות הללו מסמנות את היהודי ומבדילות אותו מהעמים האחרים, וזכינו בהן בזכות מעשהו של אברהם שהדגיש את ההבדל בינו לבין מלך סדום, הבדל שמלך סדום ניסה לטשטש ללא הצלחה.