בס"ד יב טבת תשס"ה
24 בדצמבר 04
דרשה לפרשת ויחי:
ביקורת בונה
בשבוע שעבר עברתי השתלמות מסויימת, ובמסגרת ההשתלמות הסבירו לנו איך נותנים משוב. קורה שאתה נדרש להעביר משוב לאדם, ואינך רוצה לפגוע בו. כמובן שאם המשוב חיובי זה קל מאוד, אבל כשיש גם הערות לתיקון, חשוב לעשות זאת בדרך יעילה. כל דרך שתביא את השני לידי מגננה והיעלבות, לא תהיה אפקטיבית. מעניין לבחון את הדברים האלה ביחס לדברים שאומר יעקב לבניו בסוף ימיו. חמשה כללים נמנו כדי שמשוב יהיה אפקטיבי:
א. להעביר את הביקורת קרוב לאירוע. אם עבר זמן רב, הביקורת לא כל כך אפקטיבית. כשאשה זוכרת לבעלה משפט שהוא אמר לפני שלושים שנה, ומנסה לומר לו שהמשפט הזה היה חסר טאקט, הביקורת אינה יעילה...
ב. להיות ספציפי ולא לומר דברים כלליים ובלתי מבוססים. לא לומר לילד "אתה לא משקיע מספיק בבית הספר", אלא לתאר עובדות שמהן נראה שזה המצב.
ג. לתאר את האירוע ואת הצריך תיקון לדעתך, אבל לא לשפוט את השני. במקום לומר "מה שאמרת לחברך היה נורא ואיום", עדיף לומר: "נראה לי שחברך נפגע ממה שאמרת".
ד. לשים דגש על ההתנהגות של האדם, ולא על האדם עצמו. לא לומר "אתה אגרסיבי מדי", אלא "המעשה הזה היה פזיז מדי, לטעמי".
ה. לא להעביר ביקורת בלבד. לעטוף את הביקורת כמו סנדויץ', במחמאה לפני ובמחמאה אחרי.
והנה, יעקב, בסוף ימיו, קורא לכל בניו ומחליט להעביר מסר לכל אחד מהאחים. יש אחים שישמעו רק דברים טובים, ויש שישמעו ביקורת – וביקורת נוקבת. יעקב אינו טורח לדלג על אף אחד מהכללים שהזכרנו, אבל את כולם עושה בדיוק הפוך: הוא מוכיח את בניו על מעשים שעשו לפני עשרות שנים. הוא אינו מתאר דברים ספציפיים אלא דברים כללים. הוא שופט את המעשים של בניו ומסיק מכך על האישיות שלהם באופן כללי. ובעיקר: הוא אינו עוטף את תוכחתו במחמאות, אלא מוכיח בלי חשבון.
גם אם נניח שיעקב לא למד בקורס שאני השתתפתי בו, ולא הכיר את חמשת הכללים, עדיין צריך להבין מה הוא חשב להשיג בתוכחה זו. בשביל מה להוכיח אדם על מעשה שנעשה לפני שנים כה רבות? האם זה המקום להזכיר לראובן את חטאו שכבר התחרט עליו מזמן? האם עכשיו הזמן לחזור ולנהל את הויכוח האידיאולוגי שניהל עם שמעון ולוי על הריגת אנשי שכם?
נראה לי כי מטרת יעקב אינה הבנים עצמם. הברכות אמנם פונות אל הבנים, אבל משקיפות הרבה מעבר לאופק של חייהם הקצרים. כמובן שכשיעקב אומר, לדוגמא, "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן" הוא אינו חושב על זבולון בנו שעתיד למות במצרים. מה שיעקב רוצה לעשות הוא, כפי שיעקב עצמו מעיד: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". יעקב מזהה התנהגות שונה אצל כל אחד מבניו, ומסיק מכאן מה שעתיד לקרות. כשהוא ברך את בני יוסף, הוא לא קרא לשאר בניו. לעומת זאת, כאן הוא הקפיד שכולם יהיו נוכחים בעת הברכה. "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם". שבט ראובן אינו שומע את ברכתו והולך. הוא נשאר לשמוע גם את שאר הדברים. מרגע זה בני ישראל הופכים להיות לעם אחד, וממילא הם שומעים גם דברים רעים וגם דברים טובים. דברי יעקב באמת לא עומדים בשום קריטריון מהקריטריונים של הביקורת, כי זו לא ביקורת על העבר, אלא הגדת העתיד. הוא מזהה את הפחז של ראובן כדבר שלילי, ורוצה שכל בניו ילמדו מכך את הסכנה שבפזיזות. הוא מזהה ברית של שני אחים להרע, ורוצה שכל בניו ילמדו לאן זה יכול להוביל. ומצד שני הוא רואה את מנהיגותו של יהודה, ורוצה שכולם ילמדו מזה.
כולנו רוצים לדעת את העתיד. יעקב אומר לנו שאם אתה רוצה לדעת את העתיד, כל מה שצריך לעשות הוא לנתח נכון את העבר. כמו המשל הידוע על השלט שנמצא זרוק על אדמת המדבר, המכוון אל ארבע ערים בארבע כיווני השמים. הנווד שמוצא את השלט על הרצפה אינו יודע לאן לסובב אותו. אבל מי שיודע מנין הוא הגיע, יודע איך ייראה העתיד.
מסר נוסף נמצא בדבריו של יעקב: העתיד אינו גורל עיוור. העתיד תלוי בנו ובהתנהגותנו. ביכולתנו לשנות את העתיד, כי הוא נובע ממה שאנחנו עושים היום. חז"ל הגדירו את החכם בשתי הגדרות שונות: "איזהו חכם? -הרואה את הנולד" (תמיד לב, א), וכן "איזהו חכם? –הלומד מכל אדם". (אבות ד, א). יעקב מלמד את בניו את שני סוגי החכמה. ראשית, לראות את הנולד ממעשים שנעשים היום, ושנית, ללמוד כל אחד מהטעויות ומהמעשים הטובים של השני, כדי לתקן את העולם בעתיד.