בס"ד י כסלו תש"ע
דרשה לפרשת ויצא
על בטחון והשתדלות
פרשת ויצא מכילה את כל מה שסרט הוליוודי טוב, להבדיל, צריך להכיל: יש בה התחלה טראגית, דרמה אנושית ומשפחתית, סיפור אהבה עם עליות וירידות, מתח מתגבר והולך ואפילו סוף טוב. אבל כמו בסרט, למרות שברור שהסוף יהיה טוב, בכל זאת יש מתח לכל אורך הדרך. השאלה היא האם יעקב הרגיש לכל אורך הפרשה שהוא "חי בסרט"? האם הוא ידע את הסוף של הסרט כבר בהתחלה? ואם כן: האם זה לא קלקל לו את העלילה?
כאשר יוצא יעקב מבית הוריו, הוא חולם חלום ובו הובטח לו שהסוף יהיה טוב: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ... כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". אבל יעקב אינו מסתפק בכך שהוא יודע את סוף הסרט. הוא רוצה לדעת גם מה קורה במערכה הבאה. לכן מה שהוא מבקש מהקב"ה הוא רק לחזור הביתה בשלום: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי". הוא אינו מבקש לרשת את כל הארץ, ואינו מבקש שזרעו יהיה כעפר הארץ, אלא פשוט שתהיה לו פרנסה צנועה והוא יחזור הביתה בשלום.
יתרה מזו: למרות הברכות של אביו, ולמרות ההבטחות המפורשות של הקב"ה, יעקב חושש לכל אורך הדרך. אמנם הפרשה מתחילה במלים 'ויצא יעקב מבאר שבע', אבל נדמה שהפסוקים שמשקפים יותר את המציאות הם אלו שנאמרים בהפטרה (לפי חלק מהמנהגים): "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם". אין פה יציאה, אלא בריחה. וכך גם בחזרתו של יעקב לארץ ישראל: אפילו כאשר הוא מקבל הבטחה ספציפית מהקב"ה לחזור הביתה: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" הוא אינו קם והולך בבטחון אלא בורח: "וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ". האם זה מעיד על חוסר בטחון בה'? - לכאורה אפשר לומר שיש כאן השתדלות אשר איננה סותרת את מידת הבטחון, אבל בשבוע הבא נראה שלא מדובר רק בהשתדלות אלא ממש בפחד שליווה את יעקב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". הנצי"ב אומר שיעקב אכן פחד בברחו מפני לבן, כי ההבטחה של הקב"ה היתה רק לשמירה מפני עשיו ולא מפני לבן, שהרי הקב"ה אמר קודם כל: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ" ורק אח"כ "וְאֶהְיֶה עִמָּךְ". אבל ההסבר הזה עונה רק על הבריחה מלבן, ולא על הבריחה מעשיו, ועל הפחד מהמפגש המחודש עמו. מדוע מפחד יעקב?
יש הרבה דמיון בין הבריחה של יעקב מבית לבן לבין הבריחה של עם ישראל ממצרים. בשני המקרים מדובר בכור היתוך – אצל לבן מדובר במקום שבו נוצרה משפחת יעקב, ובמצרים מדובר במקום שבו נוצר עם ישראל. בשני המקרים ישנה הבטחה של הקב"ה, ובכל זאת בורחים בחפזון, עד שמתבררת הבריחה: "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב", בדיוק כמו "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם". בשני המקרים אחרי שלושה ימים מתחיל מרדף שמסתיים ביום השביעי, ובשני המקרים ישנה התערבות של הקב"ה בלילה השביעי אשר מונעת את ההתנגשות.
למה לא גאל הקב"ה את ישראל ממצרים ביד רמה, בלי בריחה ובלי רמאות? – תשובה אחת היא בגלל שהוא רצה את זעקתם על הים. הזעקה לה' היא הדלק המניע את הגאולה. כך הוא גם בבריחתו של יעקב. הצרה היא שגורמת ליעקב לזעוק לקב"ה, והזעקה לה' היא זו שמביאה אותו לשלב הבא של הגאולה.
אבל יש כאן גם הבנה עמוקה בדרכה של ההשגחה: אומר הנצי"ב שהאדם מחוייב כל הזמן לפעול ולהשתדל, אבל לאחר שהקב"ה רואה את השתדלותו של האדם, בסופו של דבר הוא יגאל את האדם באופן לא צפוי. יעקב החליט לברוח מבית לבן כי הוא מפחד מהעימות עם לבן. הוא פועל נכון, כי זו חובת ההשתדלות של יעקב. אבל הקב"ה דוקא מעוניין בפגישה עם לבן כדי להראות את גדולתו, ולכן – בניגוד לתכניתו של יעקב – הקב"ה דוקא יוזם את המפגש. חלק מהבטחון בה' הוא גם הענוה. אדם מחוייב לעשות את ההשתדלות שלו, אבל צריך לדעת שלקב"ה יש גם אפשרויות אחרות לעזור לו.
כך הוא גם בפרנסה: אדם מחוייב לעשות את ההשתדלות שלו, אבל לא לחשוב שזהו האופן היחיד שבו הוא יצליח. אם לא זכיתי במכרז מסוים או אם לא התקבלתי לעבודה מסוימת, אין שום סיבה להיות עצוב: זה אומר שהקב"ה מחפש צינור אחר להעביר אליי את השפע, ואני לא בהכרח רואה את כל התמונה. ישנו סיפור חסידי מפורסם על מלך שאמר לעבדיו לעלות לראש מגדל בן מאה קומות, אבל אף אחד לא הצליח להגיע מעבר לקומה העשרים. עבד אחד, לאחר מאמצים מרובים, הצליח להגיע לקומה העשרים ושם הוא גילה מעלית שלקחה אותו את שמונים הקומות הנוספות. הקב"ה דורש מאיתנו את היגיעה, אבל בסופו של דבר עלינו לדעת שכל מה שנקבל הוא בגדר מציאה: "יגעת ומצאת".
מי שמבין את האופן הזה שבו הקב"ה מנהיג את העולם אינו מדכא את תחושת הפחד שלו, כי היא זו שגורמת לו להשתדלות הנדרשת, אבל הוא יודע שגם אם הקב"ה לא מאפשר לו לפעול בדרך אחת, עדיין הוא בטוח בקב"ה שימצא את הדרך לסייע לו.