בס"ד יג טבת תשס"ו
13 בינואר 06
דרשה לפרשת ויחי
וישם את אפרים לפני מנשה
מסופר על אדם שהיה חולה מאוד ושכב במיטתו. לפתע הוא מריח ריח נפלא של עוגה הנאפית בביתם. הוא פונה אל אשתו בכוחותיו האחרונים, בבקשה לטעום קצת מהעוגה. אך האשה מסרבת ועונה: "זה לא בשבילך, אני שומרת את זה בשביל השבעה"...
קצת מוזר לראות שתגובתו הראשונה של יוסף, כשאומרים לו שאביו חולה, היא: "וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם". הוא לא מזעיק את הרופאים, (את זה הוא יעשה רק אחרי שיעקב ימות: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו"...) אלא מביא את שני בניו, ואין זה מן הנמנע שמטרת הביקור היא מה שאכן קורה בפועל: שיעקב יברך את יוסף ואת בניו לפני מותו.
אבל האמת היא שהיוזמה לברכה אינה של יוסף. דוקא יעקב הוא שאומר: "קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם", והוא זה שמנהל את כל השיחה. על פני כל הפרק, יוסף אומר רק שני משפטים קצרים מאוד, ואילו יעקב נואם ושואל ומברך ומספר ומסביר.
חז"ל אומרים (בראשית רבה סה) שיעקב אף ביקש את המחלה שנפלה עליו לעת זקנתו: "יעקב תבע את החולי. אמר לפניו: רבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שניים או שלשה ימים הוא מיישב בין בניו. אמר לו הקב"ה: חייךָ, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל". יעקב מעדיף למות אחרי גסיסה, שבה הוא יגמור כמה עניינים אחרונים. הוא אינו רוצה לקבל שבץ מוחי או למות בתאונה, אלא להספיק לסגור כמה עניינים חשובים לפני מותו.
הוא ודאי זוכר את דברי יצחק אביו לעשיו: "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי". זה היה המשפט שהקדים את כל החלפת הברכות והמשטמה הגלויה של עשיו. ואולם, מרגע הברכות ועד מותו של יצחק חלפו כמעט ששים שנה! אילו היה יודע יצחק מתי הוא ימות, ודאי היה אפשר לחסוך הרבה צרות מחיי יעקב. לכן יעקב מבקש לדעת מתי הוא הולך למות. הוא חידש את המחלה שלפני המוות.
יש המעדיפים למות באופן מיידי, כדי שלא יהיו לטורח על סביבתם, ולא יהיו מודעים להיחלשות גופם. לעומתם, יש המעדיפים את האפשרות להיפרד מהעולם בידיעה ובראש צלול. למזלנו, הקב"ה אינו מותיר בידנו את האפשרות לבחור בין השתים. אבל יעקב זכה לבחור, והוא העדיף להיות חולה. כל מטרת המחלה שלו היתה כדי שיוסף ידע שאביו הולך למות, ויבוא לקבל את הברכות.
אין ספק שבזמן ברכות מנשה ואפרים, יעקב חושב על הברכה שאביו בירך אותו. ההתלבטות הזו של הבכור או הצעיר, וההקדמה של הצעיר לבכור, הזכירה לו ודאי את הויכוח הסמוי בין אביו לאמו. אלא שאצל מנשה ואפרים המצב היה טוב לאין ערוך: כאן אין מדובר בבחירה של אחד על חשבון השני, אלא רק בשאלה מי יגדל יותר ומי לא רק 'יהיה לעם', אלא 'זרעו יהיה מלוא הגויים'. אין ספק שיעקב מודע להבדל העצום הזה בין המעמד שיזם יצחק למעמד שהוא עצמו יוזם.
יתכן שזוהי כוונת הברכה שאומר יעקב ליוסף מאוחר יותר: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי". כל הפרשנים התלבטו בשאלה מה כוונת יעקב במשפט זה, ומדוע זו ברכה דוקא ליוסף. אך לענ"ד נראה שכוונתו היתה לרמוז לאותה סיטואציה שהיתה לא מזמן, בעת שהוא נאלץ להקדים את הבן הצעיר לבן הבכור: ברכות אביך - כלומר הברכות שאביך בירך את ילדיך - גברו על ברכות הוריי - על הויכוח שהיה בין הוריי מי צריך לקבל את הברכה. כי אצלנו השאלה היתה מי יתברך ומי יברח, ואילו אצלך השאלה היתה מי יתברך ומי יתברך יותר.
ואולם, המקרא אינו נותן לנו רמז למה יעקב חושב שאפרים עדיף על מנשה. על התנהגותם של מנשה ואפרים עצמם אין לנו שום מידע. לגבי השבטים, דוקא שבט מנשה היה הרבה יותר מבורך: הן במספרם, הן בנחלתם, והן במספר האישים הבולטים שיצאו משם. אם התורה טורחת לספר לנו שיעקב הקדים את אפרים למנשה, היינו מצפים שגם תאמר לנו מה הנימוקים לכך. לכן, יתכן שהנימוק אינו אפרים ומנשה עצמם, שעליהם אין לנו כל מידע, אלא שמותם.
מנשה נקרא בשמו "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי". זו תודה לקב"ה על ההצלה מכל הצרות שאירעו לו בחייו. לעומתו, אפרים נקרא כך: "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". בדרך כלל, כשאדם ניצל מסכנה גדולה הוא מודה לקב"ה, עושה קידוש ומברך 'הגומל'. אבל כשאדם בריא, או כשהוא מצליח בעסקיו, הוא אינו מתפנה להודות לקב"ה, כי זה נראה לו טבעי. יעקב שם את אפרים לפני מנשה. קודם כל יש להודות על הטוב התמידי שמלווה אותנו כל הזמן, ורק אח"כ להודות על הישועות וההצלה מהדברים הרעים.