בס"ד כד כסלו תש"ע
דרשה לפרשת וישב
ואביו שמר את הדבר
על המלים 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' אומר רש"י: "כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף". ואכן, כל מה שקרה ליעקב נאמן השבוע, קרה ליוסף לפני אלפי שנים: יעקב נאמן סך הכל אמר שהוא חולם על כך שבעתיד חוקי התורה יהיו המשפט המחייב במדינת ישראל, אבל כולם תקפו אותו כאילו הוא רוצה כבר עכשיו להשליט את חוקי התורה על כל העם בכפיה, ויש מי שכבר קרא להתפטרותו. גם יוסף סך הכל אמר שהוא חולם על כך שבעתיד הרחוק כולם יהיו כפופים לו, אבל האחים שלו הבינו שהוא רוצה להשתלט עליהם כבר עכשיו, והחליטו לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מדי...
ואולם, ברצוני להתמקד דוקא בתגובתו של יעקב: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?" משמע שהוא מאשים את יוסף על החלום, ומייחס אותו להתנשאות של יוסף. אבל מצד שני, מיד אח"כ כתוב: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", ומשמע שיעקב האמין שיש אמת בחלום הזה. מדוע, אם כן, הוא כעס על יוסף?
התשובה היא שגם אם החלום אמת, יעקב כעס על עצם העובדה שיוסף חולם זאת. כאשר נבוכדנצר חולם חלום ומבקש מהחכמים שיפתרו את חלומו, אומר לו דניאל (ב, כט): "אַנְתְּ מַלְכָּא, רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ, מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה, (=אתה המלך, מחשבותיך עלו על משכבך, שהרהרת מה יהיה אחרי תקופתך) "וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה דִי לֶהֱוֵא", (=והקב"ה, מגלה הרזים, הודיע לך מה יהיה). כלומר שהמלך היה מוטרד ממשהו, ובגלל זה הקב"ה שלח לו את הפתרון לשאלה שהטרידה אותו. זה, כנראה, מה שטען יעקב כלפי יוסף: אם קיבלת חזיון כזה, הוא ודאי נכון. אבל העובדה שהקב"ה בחר להראות לך את החזיון הזה היא בגלל שאתה מוטרד מכך כשאתה הולך לישון.
יעקב ידע, אם כן, שהחלום הזה עתיד להתגשם. על המלים 'וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר' כותב רש"י: "היה ממתין ומצפה מתי יבוא". חז"ל אומרים (בראשית רבה פד, יא): שיעקב "נטל קולמוס וכתב היום והשעה והמקום". אבל הציפיה הזו ארכה הרבה מעבר למה שהוא חשב. עשרים ושתים שנה המתין יעקב עד שהוא ראה את קיום החלום הזה. זאת הסיבה שהוא לא יכול היה להתנחם על 'מותו' של יוסף, כי הוא ידע שהחלום צריך להתגשם. והנה, אחרי עשרים ושתים שנה, כשהחלום סוף סוף מתגשם, מתארת התורה את יעקב בצורה פסיבית לחלוטין: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו" יוסף הולך, יוסף נופל על צואריו ויוסף בוכה. ומה עשה יעקב באותה שעה? רש"י, כידוע, אומר שהוא היה עסוק בקריאת שמע.
עשרים ושתים שנים הוא חיכה לרגע הזה, ועכשיו הוא בדיוק עסוק בקריאת שמע? האם הוא לא יכול היה לדחות את קריאת שמע בכמה דקות? - כשאנחנו חושבים על קריאת שמע, אנחנו חושבים בדרך כלל על הפסוק הראשון שעוסק בקבלת עול מלכות שמים. אבל כמעט כל הפרשה הראשונה של קריאת שמע עוסקת במשהו אחר, והוא הציווי שאדם לעולם לא יסיח דעתו מהתורה. הוא צריך לחשוב על התורה כשהוא בבית, כשהוא בדרך, כשהוא שוכב וכשהוא קם. בכל מקום התורה מלווה אותו. כדי להמחיש את הדברים התורה מצוה אותנו אפילו לכתוב את הדברים ולקשור אותם ליד ולראש. יהודי צריך לחשוב על התורה גם כשהוא בעבודה, וגם כשהוא אוכל וגם כשהוא הולך לישון. (אמר פעם רב אחד: אם אתה לא מבין איך אפשר להתעסק בעבודה ובאותו זמן להיות שקוע בתורה, תחשוב על כל הפעמים שאתה נמצא בתפילה וחושב על העבודה, ותבין שאפשר גם לעשות הפוך...)
כשהתורה אומרת שיעקב שמר את הדבר, זה אומר שהוא ציפה כל הזמן להגיע ליום שבו יתגשם החלום. כשהוא אכל, כשהוא ישן, כשהוא עסק במסחר - כל הזמן הוא מצפה לזה. הוא אפילו נטל קולמוס וכתב את היום ואת השעה, בדיוק כמו שכותבים תפילין. לכל מקום שהוא הולך במשך עשרים ושתים שנה, יוסף מלווה אותו. בכך באה לידי ביטוי האמונה של יעקב בקב"ה, בדיוק כפי שנדרש מאיתנו לעשות, שהרי הגמרא (שבת לא, א) אומרת שאחת השאלות הראשונות שאדם נשאל כשהוא מגיע לעולם האמת היא האם הוא ציפה לישועה. אבל כשהחלום הזה באמת מתגשם בסופו של דבר, יעקב צריך משהו אחר למלא בו את מחשבתו. משהו אחר שיעסיק אותו כל הזמן, ויביא לידי ביטוי את האמונה שלו בקב"ה. הוא לא רוצה להישאר רגע אחד בלי החיבור לקב"ה, לכן כבר באותו רגע הוא אומר קריאת שמע.
אנו מצווים לקרוא קריאת שמע "בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". את החלומות שלנו אנחנו עוטפים בקריאת שמע משני הצדדים, כדי שכל חלומותינו יהיו קשורים בתורה. ומתוך שחלומותינו יהיו קשורים בתורה, נזכה בעז"ה לראות את התגשמותן, כפי שזכה יעקב אבינו.