בס"ד כ טבת תשס"ב
הזהות הכפולה של משה
שאלה מעניינת ביותר היא מה משפיע הכי הרבה על התנהגותו של האדם ואורח חייו.
ישנה גישה שגורסת שכל תכונותיו של האדם תלויים במטען הגנטי שלו. הם שיקבעו האם יהיה חכם, טיפש, בעל נטיה מינית זו או אחרת, ואפילו צדיק או רשע.
גישה שניה נותנת הרבה משקל דוקא לחברה שבה הוא גדל. גם אם הוא ממשפחה אצילית, אם הוא גדל בין פראי אדם הוא יתנהג כפרא אדם ושום רושם לא יישאר בהתנהגותו לעובדה שהוא נולד במשפחה אצילית. כל בני האדם שוים, ואין זה משנה כל כך מנין הגיע האדם.
גישה שלישית אומרת שידוע שגם אם החברה והמשפחה קבועים, עדיין אפשר לראות הבדלים גדולים בין ילדים – שהרי גם תאומים זהים שגדלו באותה סביבה ובאותה משפחה יכולים להיות שונים מאוד בהתנהגותם ובנטיותיהם. לכן הדבר הקובע ביותר הוא ההחלטות שהוא עושה במהלך החיים שלו.
ברור ששלושת הגורמים הללו משפיעים מאוד על האדם, אך איזו היא ההשפעה החזקה ביותר על חייו?
שאלה זו באה לידי ביטוי בהתלבטויות רבות שיש לנו בחיים: כשאני מחפש עובד - האם יש להעדיף אדם שגדל בסביבה מפנקת ועשירה על פני אדם שבנה את עצמו בשתי ידיו, או להיפך?
האם אני יכול לסמוך על כך שאני שולח את ילדיי לחינוך במקום שאני לא סומך עליו, כי אני יודע שבבית אני יכול לתת לו השלמה, או שדוקא החברה היא המשפיעה ביותר?
לרוב, קשה להגדיר מה בדיוק השפיע על האדם הכי הרבה, כי האדם דואג לכך שהסביבה של ילדיו תהיה בהתאם למה שהוא בוחר, וכתוצאה מכך לא ברור לנו האם האדם הלך בדרך מסוימת בגלל שכך עושה משפחתו, כך עושה הסביבה, או כך הוא בחר לחיות. (אגב, גם אם הוא מורד בדרך, עדיין צריך לבדוק במה בדיוק הוא בחר למרוד: במה שמשפחתו משדרת לו, או במה שהסביבה משדרת לו).
אצל משה אנחנו רואים אדם שמורכב בעצם משלושה אנשים שונים, ולכן תכונותיו היו כל כך ייחודיות:
משה א הוא הילד שנולד בתחילת הפרק. בסיפור זה יש תופעה מעניינת מאוד: למרות שאנחנו מכירים את כל הדמויות בסיפור (עמרם, יוכבד, מרים, משה ואפילו בתיה – דהי"א ד, יח), כל האנשים בפרק זה אנונימיים: אפילו את שמו של משה מברית המילה (טוב, או טוביה – לפי הגמרא בסוטה יב, א) אנחנו לא מכירים.
ילד זה גדל כילד אנונימי בביתה של אמו, אחרי שכמעט קרה לו אסון, בעקבות מעורבותה של אחותו בהצלתו. אך חייו מוקפאים מרגע שנגמל, והתורה מדגישה את סיום התקופה הזו במלים 'ויגדל הילד'. אחרי שמונים שנה, שוב חוזר אותו אדם לייעודו, לאחר שהשתלם בתכונות שצבר כמשה ב וכמשה ג.
משה ב הוא ילד שנמצא ביאור ע"י בת פרעה. בעקבות אילוצים שונים הופרד ממנה לתקופה מסויימת, אך חזר אליה וגדל כבן בית בארמון פרעה. משפחתו כבר אינה רלוונטית לגביו, וכל מה שמשפיע עליו הוא הסביבה שבה הוא גדל. כאן ניתן לו גם שמו. ואולם, כשבגר משה, הפסיקה דמות זו לפעול, ובמקומה הגיע משה ג. התורה מדגישה את המהפך הזה במלים 'ויגדל משה'.
משה ג הוא אדם בודד שמגיע לארץ נכריה ועובד כרועה צאן. אין לו אדם בעולמו: לא משפחה ולא סביבה. כל מה שהוא עושה הוא עושה בגלל בחירתו החופשית. במסגרת זו הוא גם בוחר לחיות עם יתרו, ולשאת את ציפורה בתו לאשה. שנים רבות הוא חי במקום זה (לפי חז"ל: בין עשרים לששים שנה), נושא אשה ומקים משפחה. תקופה זו מוגדרת בתורה במלים 'ויהי בימים הרבים ההם'.
מה קיבל משה בכל אחת מהדמויות? –נראה שלאחר שמונים שנה מתברר לנו שהעובדה שהוא גדל בסביבתו של פרעה, וגם העובדה ששנים רבות היה רועה צאן נועדו לשרת את הדבר העיקרי: כדי לגאול את בני עמו. הוא מכיר את בית פרעה, ויודע לדבר בפני מלכים, אך גם הוכשר כרועה צאן פשוט שיכול להבין ללבם של עבדים ולהנהיג אותם בדרכים קשות. פתאום מתברר לנו, שדוקא התקופה הקצרה ביותר בחייו – מהרגע שנולד ועד שנגמל – היתה התכלית, ואילו שמונים השנים שבעקבותיהם נועדו להכשירו לחזור לבני משפחתו.
עובדה זו מתבררת למשה רבינו בסתם יום של חול, כשהוא רועה את צאנו ורואה סנה בוער. בהחלטתו 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה' זכה משה להבין את השאלה שהטרידה אותו מן הסתם שנים רבות: למה עברתי כל כך הרבה נדודים, נותקתי ממשפחתי ומארצי ולא ידעתי חיים טובים עד היום.
לפעמים אנחנו לא יודעים, אבל כל חיינו היו בשביל איזושהי מטרה, והחכמה היא כשמגיעים לאותה נקודה לומר 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה'. אילולא היה עושה כן משה, כל חייו – סיפור לידתו, גידולו בבית פרעה ונדודיו במדין - היו מבוזבזים.
לא כל אדם זוכה להגיע לאותה נקודה שהוא יכול לומר: בשביל זה חייתי עד עכשיו. אבל משה רבנו, שמגיע לאותה נקודה חייב לעשות מהפך שלם בכל תפישת עולמו, ולחזור אחורה לעולם שנטש לפני זמן רב – מחוזק יותר הן בגינוני המלכות והן ברעיית הצאן.