בס"ד כב טבת תשס"ג
דרשה לפרשת שמות:
שני סוגים של גאולה
תמיד לפני הבחירות הארץ מתמלאת בתמונות של אנשים. כפי שאמר פעם מישהו: לפני הבחירות כל הקירות צועקים לך: "תבחר בי". אחרי הבחירות אתה יכול לצעוק בחזרה על הקירות...
תופעה מעניינת היא שבקרב הפוליטיקאים גדול מאוד מספרם של 'הבנים של', הרבה מעבר ליחסם באוכלוסיה. צחי הנגבי, עמרי שרון, אברום בורג, בני בגין, יעל דיין, יפתח פלמח זאבי, דליה רבין פילוסוף, ועוד רבים אחרים נבחרים אמנם באופן דמוקרטי, אבל סביר להניח שיש קשר לעובדה שהם בנים של פוליטיקאים. (כמובן שאפשר להוסיף לרשימה גם את ג'ורג' בוש...) לעומתם ישנם פוליטיקאים שדוקא לא נולדו להיות פוליטיקאים. הם צמחו מהשטח, פעלו במערכת הבטחון, בשכונות או במפלגות, עד שהגיעו למקום שהגיעו. בסופו של דבר, כשמגיעים לכנסת, כולם שוים.
גם לפני יציאת מצרים הכינו לנו שני מנהיגים כאלה. אחד – נולד להיות מנהיג. גדל בבית פרעה, למד גינוני מלכות, שפט בין אנשים נצים שהוא היה רואה בדרכו, וממשיך כרועה צאן כדי להנהיג את העם. המנהיג השני נולד שלוש שנים לפניו, גדל עם שאר בני עמו, ולא התבלט בשום דבר מיוחד, מלבד היותו אדם אהוב על כל הבריות. וכפי שאמר הנביא (מלאכי ב, ה): "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון" (תכונות קצת נדירות בקרב המנהיגים...)
מי יותר מתאים להנהיג? זה שצמח מתוך העם ויכול לדבר בשפתם, או זה שנועד לגדולות מילדות? –במקום לשאול את עצמנו, בואו ונשאל אותם. כשהקב"ה אומר למשה שהוא אשר נבחר להיות מנהיג, עונה משה: "שלח נא ביד תשלח" – ומסביר רש"י: "שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרון". כלומר שמשה מניח שמי שמתאים יותר לשליחות כזו הוא אהרון, שיוכל לדבר אל העם, לשכנע אותו ולמשוך אותו אליו.
אך לעומת זאת אהרון חושב אחרת. על המלים: "הלא אהרון אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" מסביר רש"י שהוא שמח בלבו על השליחות שאתה מקבל, ואין בו קנאה עליך כלל. הוא, מן הסתם, מניח ששליחות כזו צריכה להינתן בידי מי שנולד להיות מנהיג, ולא היה רק אחד מהעם.
בפוליטיקה שאנחנו רגילים אליה, כל מועמד טוען שהוא המתאים ביותר. כאן כל אחד משני המועמדים הריאליים טוען שדוקא השני הוא המתאים יותר...
שתי גישות יש כאן, לגבי שאלת ההנהגה: האם המנהיג צריך להיות אחד מהעם או מורם מעם. האם ראוי שנשיא יהיה 'סחבק', או שעדיף שיהיה פרופסור מדופלם. לכאורה התשובה צריכה להיות שדוקא השילוב בין שתי התכונות הוא ההרכב המנצח, ואכן משה ואהרון מייצגים זאת. אך האמת היא שזו לא היתה התכנית המקורית של הקב"ה. הרי אהרון הוצע לתפקיד רק אחרי שהקב"ה כעס על משה שאמר 'שלח נא ביד תשלח'. כלומר שבתכנית המקורית משה היה צריך לעשות את כל העבודה לבד. האם באמת משה היה יכול להתמודד מול עם ישראל? הרי הוא לא היה חלק מהם אף פעם! כיצד היה מנהיג אותם?
-נלע"ד שבתכנית המקורית של הקב"ה עם ישראל היה אמור להיות פסיבי במהלך הגאולה. כשה' פנה אל משה בסנה הוא בכלל לא שלח אותו לעם ישראל, אלא: "לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". התכנית היתה לסגור את העסק עם פרעה, ולגאול את בני ישראל ללא שיתוף פעולה של העם.
אך משה אינו מקבל את התכנית הזו. הוא פונה אל הקב"ה ואומר: "הנה אנוכי בא אל בני ישראל". כל הדיון שבא בעקבות זה מעיד על כך שמשה מתקשה מאוד לשכנע את בני ישראל, אבל אינו מוכן בשום פנים לוותר על מעורבותם בגאולה. הוא צריך לומר להם את שמו. הקב"ה 'מתפשר' ואומר שיקרא לזקני ישראל, אבל משה עדיין מתקשה שהרי 'והן לא יאמינו לי', וכפי שמסביר הראב"ע (מובא ברמב"ן) – הזקנים יאמינו, אבל אני רוצה שגם העם יאמינו. אני רוצה לשתף גם את העם כולו בתהליך. לכן נותן לו הקב"ה שלושה אותות שישכנעו את כל העם. אך גם אז משה אומר שהוא אינו איש דברים וכתוצאה מכך הקב"ה כועס עליו ומצרף אליו את אהרון "ודיבר הוא לך אל העם". כדי לדבר עם פרעה משה אינו זקוק לאהרון, אבל כדי לדבר עם העם בשפתם, אהרון הוא הכרחי. (במאמר מוסגר: בסופו של דבר אהרון בא לדבר גם עם פרעה, אבל זה נושא לדיון נפרד, שבעז"ה נעסוק בו בשבוע הבא)
עם ישראל יכול להיגאל באחת משתי דרכים: בזעקה אל ה' והמתנה פסיבית, ובסופו של דבר הגאולה בוא תבוא, או בשיתוף של העם במהלך הגאולה, תוך אמונה שלמה שהקב"ה גואל את עמו. משה מעדיף את האפשרות השניה, וגם אנחנו בימינו מעדיפים זאת. על יסוד זה קמה הציונות הדתית, שהאמינה שכך אנו משתתפים באופן פעיל בגאולה. ומי יתן ונזכה לראות במהרה בימינו את הגאולה שאנו כה מצפים לה.