בס"ד כב טבת תשס"ד
16 בינואר 04
דרשה לפרשת שמות:
האם היתה למשה חסינות דיפלומטית?
לפני כשנה, במסגרת טיעוניו המגוחכים של עורך דינו של ברגותי, נטען כי יש להעניק לרוצח חסינות דיפלומטית, כפי שאפילו פרעה העניק למשה. כמובן שאין טעם לענות לגופן של הטענות הללו, אך אולי יש מקום לדון מבחינה פרשנית בשאלה מדוע לא הרג פרעה את משה. משה, שהרג פקיד מצרי, ברח למדיין וחי שם שנים רבות, כי ידע שפרעה יהרוג אותו. ופתאום הוא חוזר למצרים ומתייצב לפני פרעה ללא כל מורא. מדוע לא מוציא פרעה כנגד משה פסק דין מוות?
התשובה היא, כמובן, שאכן ניתן פסק דין כזה. היה זה לאחר מכת חושך, שאמר פרעה למשה: "וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". אך מדוע לא אמר זאת פרעה למשה בפעם הראשונה שהוא פגש אותו? ומדוע יש לחכות עד שיתייצב משה שוב בפני פרעה? הרי פסק דין מוות תלוי ועומד מולו שנים רבות!
קשה לנו לבוא היום ולנסות לפענח את המערכת המשפטית של המצרים לפני שלושת אלפים שנה. אך נדמה לי כי ישנם במקרא כמה רמזים שיכולים לתת לנו תשובה על כך. לפני התגלות הקב"ה למשה בסנה נאמר: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (שמות ב, כג). רק לאחר שמקבל משה מיתרו את ברכת הדרך מופיע הפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ" (שמות ד, יט).
מי הם אותם האנשים המבקשים את נפשו של משה? רש"י טוען שהכוונה לדתן ולאבירם, ואין הכוונה שהם מתו, אלא שנהיו עניים. גם לגבי מותו של פרעה, כותב רש"י שהוא לא מת אלא נצטרע. הראב"ע טוען שהכוונה לפרעה, ושצריך לומר כאן את הכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', כי זה כבר נאמר למשה לפני כן. אך פירושו של החזקוני הוא לדעתי המשכנע ביותר: לפי דעתו הפשט הוא שהכוונה לקרובי המשפחה של המצרי שנהרג.
לפי החוק הקדום, רצח – כמו גם אונס – היו עבירות שבין אדם לחברו. את התביעה כנגד רוצח יכולים היו להגיש רק קרובי משפחתו של הנרצח. במדינות מסויימות – מי שרצח אב משפחה נענש בכך שהוא צריך היה לפרנס את כל המשפחה עד סוף ימיו. עד היום החוק הסעודי מתיר לבני משפחתו של הנרצח למחול לרוצח ולבטל את עונשו. לכן ברגע שמתו בני משפחתו של המצרי יכול משה לחזור למצרים ללא כל פחד. אך גם מותו של פרעה משחק פה תפקיד חשוב. גם המלך יכול היה לגזור את דינו של משה למוות, אך עם מותו של המלך ניתנת חנינה אוטומטית לכל האנשים שהמלך גזר עליהם דין מוות. לכן, כשהתקיימו שני התנאים הללו –מות משפחת המצרי ומות המלך, יכול משה לחזור למצרים ללא פחד שיעמוד לדין.
התורה באה כנגד החוקים באותה תקופה. רצח הוא קודם כל חטא כלפי הקב"ה: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג). כך הוא גם לגבי בעילת אשת איש, כפי שיוסף אומר לאשת פוטיפר: "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹקִים" (בראשית לט, ט). החטא אינו כלפי פוטיפר, אלא כלפי הקב"ה. התורה אמנם השאירה את גאולת הדם, אך גואל הדם אינו מהווה תחליף למערכת המשפטית. מי שרצח במזיד – אין גואל הדם רשאי לפגוע בו, כי בית הדין יהרגו אותו, בין אם גואל הדם קיים ובין אם לא.
כידוע, גם ביהדות ישנן מצוות שבין אדם למקום וישנן מצוות שבין אדם לחברו. אך האמת היא שנכון יותר לומר שכל המצוות הן בין אדם למקום, וחלקן גם בין אדם לחברו. על המצוות שבין אדם לחברו נאמר במשנה (יומא ח, ט): "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". רק לאחר שירצה את חברו, יכול יום הכיפורים לכפר על החטא. החטא אינו נמחק באופן אוטומטי כשהנפגע מוחל, ועדיין יש צורך במחילת הקב"ה.
זו הסיבה שגדולי ישראל הקפידו על מצוות שבין אדם לחברו יותר מאשר על מצוות שבין אדם למקום. משום מה כיום נתפסת הדת בעיקר כעניין שבין אדם למקום, וחבל.