בס"ד יב אדר תש"ע
דרשה לפרשת תצוה
ושכנתי בתוך בני ישראל
תמיד תמהתי לשם מה היה צריך אחשורוש לכנס שבעה שרים בכירים כדי לחסל את ושתי. אם יש לו מספיק סמכות להשמיד עם שלם בשיחה קצרה עם שר אחד, האם הוא לא יכול לסגור עניינים כאלה בפורום מצומצם יותר? והנה, בשבועות האחרונים הוכח שבאיזור המפרץ הפרסי קל להכריז על כוונה להשמיד עם שלם, אבל בשביל להרוג אדם אחד שמגיע לו למות צריך צוות גדול מאוד...
ה'חפץ חיים' אמר פעם שבדורו המציאו את המצלמה בגלל שאנשים היו קטני אמנה, והיה להם קשה להבין איך הקב"ה דן כל אדם על מעשים שהוא עשה במשך כל חייו. כאשר הומצאה המצלמה והיתה יכולת להנציח ברגע אחד תמונה שתיחקק לשנים רבות, זה נתן אפשרות לאנשים להבין קצת יותר טוב איך מעשים שלהם יכולים להיזכר אחרי זמן רב. יתכן שאם הוא היה חי בדורנו הוא היה אומר שהיכולת לעקוב אחרי אדם בכל רגע ע"י מצלמות נועדו להמחיש את דברי חז"ל (אבות ב, א): "דע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין". לצערנו, אנחנו לא תמיד רואים את מצלמותיו של הקב"ה, שהן ודאי יותר משוכללות מאלו שבדובאי.
כשברא הקב"ה את האדם, הוא ציוה אותו "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". אך אדם וחוה נכשלו, כידוע. הסיבה לכך לא היתה בגלל חוסר יראת שמים שלהם. יראת השמים שלהם היתה בדרגה גבוהה מאוד. הרי ברגע שהם שמעו את קולו של ה' הם נבהלו והתחבאו. הסיבה שהם נכשלו היא בגלל שבאותו רגע שהנחש דיבר איתם הם לא שמעו את קול ה'. הם שמעו את קולו של ה' רק אחר כך: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". כאשר אנחנו מרגישים שהקב"ה מתהלך בחוץ, לפעמים מרגישים אותו ולפעמים לא שומעים אותו. לכן המטרה שלנו צריכה להיות שהקב"ה לא רק יתהלך בחוץ, אלא "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו, יב). יתרה מזו: הקב"ה צריך לא רק להתהלך בתוכנו אלא לשכון בתוכנו, כפי שנאמר בפרשתנו: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם".
שני בגדים של הכהן הגדול נושאים עליהם את שם ה': הציץ והחושן. על הציץ כתוב 'קדש לה'', וגם בין קפלי האפוד ישנו פתק עם שם ה' המפורש. בעבר עסקנו בכך שיש כאן רמז לשני איברים של האדם - המח והלב. ניתן לראות את ה' בכח השכל, וניתן להרגיש אותו בלב. אבל יש עוד הבדל בין שני השמות הללו: בציץ, שם ה' הוא גלוי, ואילו בחושן הוא מוסתר בין הקפלים.
הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה ב, ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? -בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, וְיִרְאֶה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קֵץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול". כלומר שהדרך להגיע לאהבת ה' היא דרך הסתכלות על הבריאה והתפעלות רגשית ממנה. אבל לעומת זאת בספר המצוות (מצות עשה ג) כותב הרמב"ם כך: "והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה, וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג". כלומר שהדרך לאהוב את ה' היא בשכל, ע"י לימוד תורה. האם יש סתירה בין הדברים? - התשובה היא שישנן שתי דרכים להגיע לאהבת ה': ע"י השכל (לימוד התורה) או ע"י הרגש (אהבת הבריאה). כאשר משתמשים בכח השכל רואים את דבר ה' באופן ברור, שהרי אלו מצוותיו, אבל כאשר מסתכלים על הבריאה, ה' הוא נסתר. לכן שם ה' שעל הציץ - משכן השכל - הוא בולט וברור, ואילו השם שעל לבו של אהרון - משכן הרגש - מוסתר.
ידוע שבמגילת אסתר שמו של ה' אינו מופיע. חז"ל מצאו כל מיני רמזים לשמו, כגון ראשי התיבות 'יבוא המלך והמן היום', או המלה 'המלך', או המשפט 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', וכו', אבל בפשט הפסוקים שמו של ה' אינו מופיע. ובכל זאת, מגילת אסתר היא אחד מכתבי הקודש, עד כדי כך שהרמב"ם (הלכות מגילה ב, יח) כתב שכל ספרי הנביאים והכתובים עתידים להתבטל חוץ מאשר מגילת אסתר. הגמרא (חולין קלט, ב) אומרת "אסתר מן התורה מנין? - שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'". אין הכוונה רק, כפי שרגילים לחשוב, שהגזירה של המן היא הסתר הפנים של הקב"ה, אלא שגם הנס נעשה בהסתר פנים. אומרים חז"ל (יומא כט, א): "למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים". מאז ימי מרדכי ואסתר למדנו שהקב"ה נמצא לא רק בנגלֶה - בציץ, אלא גם מוסתר בין קפלי החושן, בתוך הלב שלנו.
אמר פעם האדמו"ר מקלויזנבורג: "אני לא מבין את מי שאומר שֶׁשֵׁם ה' אינו מופיע במגילה. אצלי במגילה הוא מופיע בכל מלה ומלה". השאלה היא רק איך מסתכלים על הדברים.