בס"ד שבועות תש"ע
דרשה לליל שבועות
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
מעמד הר סיני, שעליו נקרא מחר בבוקר, פותח במלים: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ומסביר רש"י: "לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין פָּרֵשׁ לזכרים. דברים הקשין כגידין". במדרש (שמות רבה כח, ב), מדגישים שלנשים אומרים את ראשי הדברים, ולגברים את הפרטים.
בלי להיכנס להכללה של גברים ונשים, ישנם שני סוגים של אנשים: יש מי שיכול לקבל את התמונה הגדולה, וקשה לו לשמוע את כל הפרטים הקטנים, ויש מי שאינו יכול לראות את התמונה הגדולה, ונוח לו להתעסק דוקא בפרטים הקטנים.
אומר הקב"ה למשה: אתה צריך לכוון את הדברים שלך גם לבית יעקב - אלו שצריכים לשמוע את ראשי הדברים וידעו מתוך זה איך להתנהג, וגם לבני ישראל - אלו שצריכים את ההתעסקות בפרטים הקטנים, בכל תרי"ג המצוות, כדי להבין מתוכם איך להתנהג. עליך לוודא שהדברים שאתה אומר לא נשארים ברמת המאקרו, אבל גם לא מתעלמים מהתמונה הכוללת.
ממשיך המדרש (שם) ואומר שהציווי לנשים לפני הגברים במעמד הר סיני היה תיקון למה שקרה בגן עדן: שם ציוה הקב"ה קודם על האדם, ולכן האשה היא זו שחטאה, ואילו במתן תורה, הקב"ה פנה קודם לנשים "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" ורק אח"כ לגברים: "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ולכן מי שחטא בעגל היו דוקא הגברים. אך לכאורה צריך לשאול: אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? אם פונים תחילה לאיש - האשה חוטאת, ואם פונים תחילה לאשה - האיש חוטא! למה העדיף הקב"ה לפנות במתן תורה קודם לנשים? הרי בכל מקרה יהיה חטא, ומה זה משנה אם האיש חוטא או האשה?
התשובה היא, אולי, מה שכרגע ראינו: האיש קולט את הפרטים הקטנים, והאשה רואה את התמונה הכוללת. ממילא, כאשר האיש חוטא - החטא הוא בפרטים, וכאשר האשה חוטאת היא חוטאת ברעיון הגדול. חטא העגל אינו כמו חטא האכילה מעץ הדעת: האכילה מעץ הדעת היא חטא שסתר את כל מהות הציווי של הקב"ה. לעומת זאת חטא העגל אינו פגיעה בכל הציווי אלא רק בחלק אחד של אחד מעשרת הדיברות. הרי מבין עשרת הדיברות הם עברו רק על המצוה השניה, ובעצם אפילו לא על כל המצוה "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", אלא רק על "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". העובדה שהקב"ה אמר קודם את העניין הכולל ואח"כ את הפרטים מנעה מבני ישראל לחטוא בעניין הכללי, כי הגברים הם שחטאו, ולכן החטא היה רק באחד מהפרטים.
הבדל נוסף יש בין מה שנאמר על בית יעקב למה שנאמר על בני ישראל: האמירה היא בלשון רכה, וההגדה היא בלשון קשה כגידים. ושוב, אלו הם אותם שני טיפוסים: אלו שמבינים את התמונה הכוללת אפשר לדבר איתם בלשון רכה ובאהבה, וזה מה שיניע אותם לעשות מעשים, ואלו שמתעסקים בפרטים הקטנים ולא רואים את כל התמונה צריך לדבר איתם בלשון קשה - בשיטת המקל והגזר - וזה מה שמניע אותם.
הפסוק (משלי יג, כד) מביא שני אופנים לחנך: מצד אחד "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" - צריך להכות במקל, ומצד שני "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" - לדבר דברי מוסר. מעיר הרב שלמה פישר (בית ישי חלק א סימן ט) שהמלה 'שבט' בגימטריה שוה למלה איש (311), ואילו המלה 'מוסר' בגימטריה שוה למלה אשה (306). מי שמקבל את המצוות בדרך של אהבה מסתפק באמירה רכה - 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב', ואילו מי שצריך את המקל ישמע את הדברים אחרת: 'וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' - בדברים קשים כגידים.
אבל על המדרש הזה צריך לשאול שאלה יסודית אחת: בסופו של דבר, מי שמעיין בפסוקים לא מוצא שום הבדל בהתייחסות בין בית יעקב לבני ישראל! היכן מצינו את ההבדל בגישה בתוך הפסוקים עצמם? התשובה היא, כנראה, שיש לחלק את הפסוקים הללו לשתיים: החלק הראשון מתייחס לבית יעקב. כאן אומר הקב"ה "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". אלו הדברים הרכים שנאמרים באהבה. החלק השני הוא הדברים הקשים: "וְעַתָּה (נשמע כמו איום!) אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" - כאן מדובר בדרישה מישראל, ולכן הסיכום של שני הפסוקים האחרונים הוא "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
בפסוק הראשון הקב"ה מתאר את האהבה לישראל, שמכוחה באנו עמו בברית, ובפסוק השני המחויבות שלנו בברית זו. וכמו שקשר זוגי לא יכול להתחיל ולהיגמר באהבה, וצריך גם מחוייבות - כך הקשר עם ה' לא מתבסס רק על "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" - אלא גם על "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".