בס"ד יג תמוז תש"ע
דרשה לפרשת בלק
וירא את ישראל שוכן לשבטיו
בחדשות(סנהדרין קה, ב) אמרו שכל הברכות של בלעם בסופו של דבר התבטלו, חוץ מפסוק אחד: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" - והנה פירוש עדכני לפסוק זה: הם מעדיפים לגור באוהלים בגלל גובה המשכנתא... שזוגות צעירים יצאו להפגין ברחובות בגלל מצוקות הדיור. הם הכריזו שהשלב הבא שהם מתכננים במחאה שלהם הוא לגור באוהלים כדי להמחיש את גודל המצוקה. חז"ל השבוע שמעתי
את הפסוק הזה אמר בלעם אחרי שהוא ראה את האוהלים של בני ישראל: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". ובאמת צריך להבין: מה ההתלהבות הגדולה של בלעם מהאוהלים? חז"ל (שם) אמרו שהכוונה היא לבתי הכנסת ולבתי המדרש. הסבר אחר (ילקוט שמעוני רמז תשע) הוא שלפי צורת סידור האוהלים ניתן ללמוד על צניעותם של ישראל. אבל הפסוקים מדגישים דבר נוסף: בלעם אומר את הפסוק הזה דוקא אחרי שהוא רואה את ישראל שוכן לשבטיו. "ראה אותם שורות שורות כהנים לוים וישראלים דגלים דגלים" (שמות רבה כ, ה). מה שגרם לבלעם להתפעל כל-כך הוא שהאוהלים האלה מסודרים לפי דגלים ומחנות. בני ישראל אינם מקשה אחת. הם מורכבים מקבוצות ומתתי-קבוצות אשר חיות בשלום זו עם זו, אבל יחד עם זה אינם מטשטשים את ההבדלים בין השבטים השונים, ונותנים לכל שבט את הייחודיות שלו ואת התפקיד שלו.
בשתי הפעמים הראשונות שבלעם רצה לקלל את ישראל הוא הקפיד לראות רק חלק מעם ישראל, ולא את כולו. בפעם הראשונה כתוב: "וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם", ובפעם השניה כתוב: "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". אין זה משנה איזה חלק הוא ראה, הוא ידע שזה מתכון מצויין לקללה. תמיד כשאתה רואה חלק מתמונה אתה יכול לראות דברים רעים. בכל שבט, בכל קבוצה ולכל אדם מישראל יש יתרונות ויש חסרונות.
אבל בפעם השלישית בלעם כבר מבין שזה לא יצליח: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים". כשהוא מבין שאין ברירה אלא לברך את ישראל, הוא יודע שהדרך לעשות זאת היא ע"י ראיית כל השבטים כיחידה אחת: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". ברגע שהוא רואה את כל השבטים ביחד, וכל אחד שומר על הייחודיות שלו, הוא אומר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". ההרמוניה של כל השבטים ביחד היא שיוצרת את השלמות שבזכותה הם מתברכים.
עם ישראל הוא יצירה אורגנית. גם בגוף האדם יש איברים חשובים יותר ויש איברים חשובים פחות. יש איברים שהנשמה תלויה בהם ויש איברים שלא ברורה התועלת שלהם בכלל. אבל גם אם חסרה לאדם הזרת הקטנה, הוא נקרא בעל מום. האדם כולו כבר אינו אדם שלם. כך הוא עם ישראל: יש אנשים שמשפיעים מאוד על העם כולו ויש אנשים שאינך מבין מה התועלת שלהם בכלל. אבל כל אדם וכל קבוצה בעם הם חלק מהעם, ובלעדיו העם הוא עם חסר. את תפילות יום הכיפורים, כידוע, אנחנו מתחילים בהכרזה 'אנו מתירין להתפלל עם העבריינים'. בלעדיהם אי אפשר להתפלל. כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה נקראת תענית (כריתות ו, ב). הצבור מורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים. סממני הקטורת כוללים גם את החלבנה, שריחה רע, אבל רק איתה אפשר לקבל את הריח הנפלא של כל הסממנים ביחד. כל הדברים האלה מלמדים אותנו שיש חשיבות לעם כולו, ויש תפקיד בעם גם לאותם אנשים ולאותן קבוצות שאנחנו לא מבינים איך הם תורמים לעם.
בלעם מסתכל על עם ישראל ורואה שבטים שבטים. הוא רואה את שבט יהודה, "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" ואת שבט יוסף "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ", ואת שבט לוי וכו' - ולכל השבטים יש את הייחודיות שלהם. הוא מבין שמקור הכח של ישראל הוא האחדות הזו. אף שבט לא מבטל את השבט השני ולא מטשטש את ההבדלים ביניהם. כוחו של העם הוא באחדות ולא באחידות.
לכן, מיד אחרי הפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" אומר בלעם: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם". יש כאן ארבעה שלבים: בשלב הראשון הנחלים מצטרפים זה לזה ויוצרים נהר גדול. בשלב השני, על שפת הנהר הזה אפשר לנטוע גינות. אחרי הגינות מגיעים האֲהָלים - שהם עצי בשמים גדולים, ובסופו של דבר גם הארזים יכולים לגדול על המים האלה. רק מכח האחדות של כל הנחלים האלה אפשר לקבל כל-כך הרבה מים. "כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם" (ישעיהו סו, יב). אם בני ישראל ידעו לחבר את כל הנחלים האלה - את כל הזרמים האלה שבתוך העם - לנהר שלום אחד, בסופו של דבר האיחוד הזה הוא אשר יתן את הכח והחיים.