בס"ד כב סיון תש"ע
דרשה לפרשת שלח לך
וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה
כשאנחנו שומעים על ספינות שמנסות באופן בלתי לגאלי להגיע לחופי ישראל, ובהם מאות אנשים הזועקים על מצוקה הומניטרית ועל זכויות של עם נרדף, אנחנו חושבים אולי, (להבדיל אלף אלפי הבדלות), על המעפילים. אותם מעפילים לקחו את הכינוי שלהם מפרשת השבוע, אשר בה החליטו בני ישראל להיכנס לארץ בניגוד לרצון ה': "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר". אבל בפרשתנו, סוף הסיפור היה עצוב מאוד מבחינתם של המעפילים: "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה". מסתבר שכך נוהג עם שמרגיש שמנסים לפלוש אליו זרים.
צריך להדגיש: המעפילים הותקפו עוד בטרם נכנסו לשטח של הכנענים. הם אמנם הצהירו שהם מתכוונים להיכנס לארץ כנען: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'" אבל הם עדיין לא נכנסו לתחומם של הכנענים, כשהגיעה התגובה ההחלטית של הכנענים והעמלקים "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא" - הם יצאו ממקומם לקראת המעפילים, כי היה להם ברור לשם מה בני ישראל התחילו להעפיל, וממילא: "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".
מאוחר יותר, כאשר משה יתאר את המלחמה הזאת באזניהם של דור הנכנסים לארץ, הוא ישתמש בדימוי מעולם החי: "וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים" (דברים א, מד). מה פשר הדימוי לדבורים? הרי דבורה בדרך כלל אינה רודפת אחרי אדם! הדבורה יודעת שאם היא תעקוץ אדם היא תמות! אומרים חז"ל (מדרש אגדה דברים א) שכך היה גם במלחמת חרמה: כל כנעני שהרג אחד מהמעפילים מיד היה מת בצדו. אבל משה אינו משווה את ההריגה להריגתם של הדבורים, אלא דוקא את הרדיפה: "וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים". מהי כוונת הדימוי של הרדיפה כמו שדבורים רודפות?
התשובה היא שאמנם הפרט הבודד של הדבורה לא יתקוף אלא אם כן הוא ירגיש מאויים. ואולם, כאשר אדם מחדיר את ידו לתוך כוורת הדבורים, יֵצֵא נחיל של דבורים לקראתו וירדוף אחריו גם אחרי שהאיום כבר הוסר. נחיל כזה הוא הרבה יותר מסוכן, והוא יכול גם להרוג אדם. זו היתה התחושה של בני ישראל במלחמת חרמה: הם הרגישו כאילו הם ניסו להכניס יד לכוורת הדבורים, והדבורים יצאו משם ורדפו אחריהם.
ישנו בעל חיים נוסף שגם הוא – כפרט בודד – אינו מסוכן, אבל כאשר הוא בא בצורה של נחיל, הוא מסוכן מאוד, וזהו הארבה. בדיוק כמו הדבורה: חגב אחד אינו גורם יותר מדי נזק לחקלאות. אבל כאשר אותו יצור מגיע בצורה של נחיל ארבה, הוא גורם בהלה ונזק עצומים.
כאשר המרגלים היו בארץ כנען, התחושה שלהם היתה שהם חגבים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כוונתם היתה, כמובן, שהם הרגישו קטנים מאוד ובלי יכולת להזיק לענקים שהיו שם. אבל יהושע וכלב ענו להם שגם בתור חגבים הם לא צריכים לפחד כל-כך, כי גם חגבים יכולים לכבוש איזור שלם, אם הם רק מאוחדים. אחת המערכות האחרות של עם ישראל כנגד העמלקים, היתה מלחמתו של גדעון. שם מופיע התיאור: "וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב" (שופטים ז, יב). המחזה הזה היה מבהיל מאוד, עד שבני ישראל לא ידעו מה לעשות. זה מה שאומרים יהושע וכלב: "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם". אפילו אם אתם צודקים ואנחנו סך הכל חגבים, אנחנו יכולים לאכול אותם. "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם". אנחנו יכולים להסתיר להם את השמש, כפי שמתואר ביחס לארבה (שמות י, טו): "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ".
שורש הבעיה של בני ישראל לא היה רק העובדה שהם לא הבינו את הכח הגדול שהם יכולים להגיע אליו באחדותם ובעזרת ה'. שורש הבעיה היה שהם ראו את עצמם כחגבים ואילו את הכנענים הם ראו כדבורים. ההבדל בין נחיל של דבורים לנחיל של ארבה הוא בשאלה על מה הוא נלחם: נחיל של ארבה מגיע ממקום רחוק, זורע הרס וחורבן ונעלם. נחיל של דבורים יוצא מהכוורת שלו כשהוא מרגיש מאוים, וכל מטרתו היא להגן על הבית שלו. בני ישראל רואים את עצמם כחגבים שנלחמים על ארץ לא להם, וממילא כך יראו אותם גם הגויים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". אם הם היו מבינים שהם הדבורים בסיפור הזה, הם חוזרים הביתה אחרי גלות ארוכה שנכפתה עליהם, הם היו יכולים לכבוש את הארץ ללא בעיה. לפני שאתה מתחיל במלחמה אתה צריך להבין שאתה הדבורה בסיפור הזה ולא החגב. אולי לכך רומז הקב"ה כשהוא אומר להם: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ" (שמות כג, כח).