בס"ד ה מרחשון תשס"ג
11 באוקטובר 02
דרשה לפרשת נח:
נח וחצי הכוס
כבר מילדות, תמיד היה קל לנו לקרוא סיפורים שבהם הטוב והרע ברורים מאוד. יש מכשפה רעה, יש פיה טובה. יש גרגמל ויש דרדסבא. יש זאב רשע ויש סבתא טובה. ולהבדיל: יש המן הרשע ויש מרדכי הצדיק. הבעיה היא שבתנ"ך הדברים לא ברורים כל כך. התנ"ך אינו מאיר לנו רק צד אחד של אדם, ואנחנו תמיד נותרים עם השאלה: אז הוא צדיק או לא? האם כל מה שעשה יוסף היה בסדר? האם מה שעשו שמעון ולוי היה בסדר? האם שאול היה מלך טוב או לא?
וכשקוראים את פרשת נח, גם דמותו של נח לא ברורה לנו די הצורך. מצד אחד 'זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו'. 'צדיק תמים'. 'את הא-לוקים התהלך נח'. 'אותך ראיתי צדיק לפני'. אך מצד שני 'גם נח מקטני אמנה'. 'ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר'. הוא לא התפלל בעד הדור שלו. מי הוא באמת נח?
ידועים דבריו של רש"י על המלים 'צדיק תמים היה בדורותיו', וכך הוא אומר:
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
וכבר דייקו רבים בלשונו של רש"י, שכתב 'יש מרבותינו דורשים אותו לשבח', ואילו אחר כך כתב 'ויש שדורשים אותו לגנאי'. אלו שדורשים לגנאי אינם מרבותינו. באופן דומה אמרו בפרשת בראשית: "ויקרא א-לוקים לאור יום ולחושך קרא לילה". על האור נקרא שם ה', ואילו החושך נקרא מעצמו. "ויתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג). אנחנו צריכים להתעסק באור, וכל מה שהוא לא אור, ממילא הוא חושך. הדרך הנכונה צריכה להיות לראות את הטוב שבנח, ולא לחפש את הרע. אם יש אפשרות לדרוש את נח לטובה ולרעה, רבותינו ידרשו אותו תמיד לטובה.
אבל האמת היא שהדברים לא ברורים מספיק: אם יש דברים שהם לגנאי, מדוע לא נלמד מהם כיצד לא להתנהג? מדוע לא נתעמק בגנותו של אדם, כדי ללמוד ממנו כיצד לא להתנהג? נעמוד על מורכבותו של האדם כולו – כדי ללמוד ממנו לעשות את הטוב, וגם להימנע מעשיית הרע!?
נדמה לי שהתשובה לכך היא שיש שני סוגים של לימוד בנפש האדם. ניתן לראות זאת באופן בולט בהתפתחותו של תינוק: התינוק לומד את כל מה שהוא רואה, ומחקה. כך הוא לומד לדבר, כך הוא לומד לאכול וכך הוא לומד ללכת. אך מצד שני הוא גם לומד על בשרו ממה צריך להתרחק. כשנופלים, מקבלים מכה, אז צריך להיזהר לא ליפול. כשמתקרבים לכלב הוא עלול לנשוך. כשפותחים את הארון הזה, אמא כועסת. איזה לימוד משפיע יותר על חיי התינוק? קשה לדעת. אבל ברור שסוג לימוד אחד גורם לתינוק לפעול, והשני גורם לו לחדול. אם הטראומה של הנפילה היתה טראומה משתקת לגמרי, התינוק לעולם לא היה מתחיל ללכת. אם הכאב של הדבר החם שהתינוק אכל לא היה נשכח, הוא היה מפחד לטעום כל אוכל. אם הלימוד הדומיננטי של האדם היה הלימוד דרך השלילה, הוא לא היה יכול להתפתח. גם אם הלימוד הזה חייב להיעשות כדי להציל את הילד מפגעים רעים, עדיין חייב התינוק להיות יותר סקרן מפחדן. יותר לנסות מאשר לפחד. יותר ללמוד מה אפשר לעשות מאשר ללמוד מה לא לעשות.
אם יש בידינו לדרוש את מעשיו של אדם לטובה וללמוד מהם, או לדרוש את מעשיו לרעה וללמוד מהם מה לא לעשות, אנחנו נעדיף את הדרך הראשונה. נשאיר את הלימוד מה לא לעשות לדמויות שברורות לנו כרשעים.
חלק מהעניין המודרני של שחיטת 'פרות קדושות' ובחינת הנרטיבים של האויבים השפלים ביותר שלנו, נועד להעביר את המסר שאין אמת אחת, ואין טוב ורע. ישנו טשטוש מתמיד בהבדלים שבין הטובים והרעים, וממילא האדם כבר לא יודע ממי ללמוד.
חז"ל לימדו אותנו (חגיגה טו, ב) שאם רבך אינו נראה בעיניך כמלאך משמים, אל תלמד ממנו. כדי ללמוד צריך הזדהות מוחלטת עם הרב. נכון שיש לו חסרונות, אבל רבותינו לא דרשו את החסרונות הללו, ולכן יכולים היו ללמוד ממנו את הדברים הטובים.
ככל שננסה להתעמק בצדדים החיוביים שבאנשים, נוכל ללמוד מהם יותר. לשם כך צריך הרבה מאוד ענוה, וגם יכולת של ראיית החצי המלא של הכוס. או השליש, או הרבע.