בס"ד כו אדר תש"ע
דרשה לפרשת ויקהל פקודי
פירוק המשכן והרכבתו
כשאומן מקבל כספי ציבור ויוצר מהכסף הזה יצירה, את מי היצירה מייצגת? מצד אחד, ללא התקציב הוא לא היה יכול להפיק את היצירה, אך מצד שני - היצירה היא פרי מחשבתו ודמיונו של אותו אומן, ואי אפשר לייחס אותה לכלל הציבור! - התשובה היא, כנראה, שמדובר בשותפות. ואולם, אחוזי השותפות יכולים להשתנות ע"פ שני קריטריונים: ככל שניתנה יד חופשית יותר לאומן, האחוזים שלו גדולים יותר, וככל שהתקציב הציבורי מהותי יותר בהיקפו, האחוזים של הציבור גדולים יותר.
כאשר בצלאל קיבל את התרומות למשכן, נערכה ספירה מדויקת לוודא שכל התקציב הגיע. רק אחרי שנאמר למשה שהמלאכה "הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר", רק אז התחיל בצלאל את העבודה. מבחינת התכניות, לבצלאל לא היתה שום יד חופשית. הוא קיבל הוראות מדויקות מאוד, ולא יכול היה להוסיף שום דבר מיוזמתו, ולכן חלקו האישי במשכן שואף לאפס.
ומה הוא חלקם של האנשים שתרמו למשכן? פרשת תרומה פותחת ברשימת חומרי הגלם שאפשר לתרום למשכן: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". אך האמת היא שזה נכון רק לגבי הזהב והנחושת. לגבי הכסף אין הדבר תלוי בנדיבות לב כלל, כי התורה קבעה בדיוק כמה כסף יתרום כל אחד: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל". שום תרומה כספית נוספת לא התקבלה במשכן, ולכן סך כל הכסף שהתקבל, כפי שכתוב בפרשתנו, הוא "מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (301,775 שקלים - בדיוק חצי ממספר האנשים: 603,550). אין אפשרות לתרום כסף למשכן, אלא רק לתת את הסכום המוקצב - מחצית השקל.
במה שונה הכסף מכל שאר חומרי הגלם שהתקבלו במשכן? למה אי אפשר לתרום כסף לצורך בניית המשכן? - התשובה היא, אולי, שהכסף הוא לא רק חומר גלם, אלא גם מטבע עובר לסוחר. כשאדם נותן את התכשיטים שלו, את אבני החן שלו או את הבדים היקרים שלו למשכן, זו תרומה, ומרגע שהוא הקדיש את הדברים אין לו יותר קשר אליהם. אבל כשהוא נותן כסף, הוא לא תורם, אלא קונה מניות. הוא הופך להיות שותף. מרגע זה, המשכן שייך גם לו.
הימים האלה של סוף חודש אדר, הם הימים שעליהם אנחנו קוראים בפרשת השבוע. חז"ל אומרים (סדר עולם רבה פרק ז) שבשבעה הימים האחרונים של חודש אדר המשכן כבר היה בנוי ומוכן לתפעול, ומשה היה מעמיד את המשכן כל בוקר, מקריב עליו קרבנות ומפרק אותו בערב. בימים האלה משה עצמו היה הכהן גדול.
לכאורה היינו חושבים שבתור הכהן הגדול תפקידו של משה יסתכם בהקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת, אבל מדברי חז"ל רואים שגם פירוק המשכן והרכבתו היא חלק ממלאכת המשכן שאותה צריך לתרגל. גם הפירוק וההרכבה של המשכן הם מלאכת קדש, ולא רק הקרבת הקרבנות.
בכל פעם שבני ישראל הגיעו לתחנה במדבר, הם היו צריכים להרכיב את המשכן במרכז המחנה. לא היה זה רק בשביל שיהיה להם מקום להקריב את הקרבנות, אלא דבר מהותי: כאשר אנחנו מתיישבים במקום מסוים, צריך לוודא שבמקום הזה יש משכן. כשדוד המלך מתיישב בירושלים וקובע אותה כבירת ממלכתו, הוא פונה אל נתן הנביא (שמו"ב ז, ב) ואומר לו: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה". כשאדם מרגיש שהוא הגיע לנקודת מנוחה, זו סכנה גדולה. חז"ל (בראשית רבה פד, ג) אומרים: "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?". לכן, ברגע שמתחילים להתיישב במקום מסוים צריך לוודא שאנחנו בונים שם משכן לה' ולא רק בית ארזים.
מצד שני, גם כשנודדים, צריך לדעת לקחת איתנו את המשכן. התורה אינה צריכה להישאר בבית המדרש, אלא ללכת איתנו לחיי המעשה. אין זה מספיק לדעת לבנות את המשכן, אלא צריך גם לדעת לפרק אותו ולקחת אותו איתי לכל מקום שאני הולך.
לכן, חלק מהתרגול של המשכן הוא לא רק הקרבת הקרבנות אלא עצם הפירוק וההרכבה שלו. היכולת לבנות משכן בכל מקום שאליו אני מגיע, ואח"כ לקחת איתי את המשכן לכל מקום שבו אני הולך. זה מה שעשה משה בשבעת הימים האלו של סוף חודש אדר, וזהו המסר שאנחנו צריכים לקחת איתנו בימים האלו לחיים שלנו.