בס"ד כו טבת תשס"ה
7 בינואר 05
דרשה לפרשת וארא:
בין הפטיש לסדן
השבוע התבשרנו בכאב על התאבדותו של העו"ד דייויד ויינר, שייצג את יצחק זוזיאשוילי שנחשד בכך שהזמין רצח שופט. מתברר שבכל הזמן הזה שהוא ניסה להשיג משפט חוזר על עבירה קודמת של מרשו, הוא בכלל לא ידע שמרשו נחשד ברצח חמור בהרבה. פתאום התברר לו שהוא היה פיון במערכה גדולה בהרבה, וכולם – חוץ ממנו – ידעו שהוא בעצם ניסה לעזור לרוצח. כשנודעה לו האמת, הוא לא עמד בלחץ ושם קץ לחייו.
המצב הזה, שבו אתה מנסה להגן על מישהו שאתה לא יודע עד כמה הוא רשע, הוא מצב קשה מאוד. נראה שגם משה עמד בנסיון דומה בפרשתנו. משה נבחר לייצג את הקב"ה בפני פרעה, אך מוצא את עצמו פעם אחר פעם מייצג את פרעה בפני הקב"ה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה". "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה'". "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה'". התורה מתארת באופנים שונים את דיבורו של משה אל הקב"ה. בשבוע שעבר, בעת המשבר הקשה של משה, כתוב: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר". אבל כאן אין רק אמירה. יש כאן שלוש לשונות שונים של תפילה: צעקה, עתירה ופרישת כפיים. כל הדברים האלה מסמלים תפילה בלב שלם, ולא רק טקס סמלי שנעשה בפני פרעה כדי להוכיח את גדלותו של הקב"ה. נראה שמשה מאמין שהפעם פרעה נכנע ואפשר להפסיק את המכה. ובכל פעם שמשה מתפלל אל הקב"ה, ה' עושה כדבר משה, והמכה מוסרת.
ואז מתברר למשה שרימו אותו. פרעה רק הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים. ושוב משה נאלץ להגיע לפרעה, ומקבל הבטחה חדשה – ושוב פונה משה בתפילה אל הקב"ה – ושוב שומע הקב"ה את תפילתו – ושוב מבין משה שפרעה רימה אותו.
האמת היא שזה היה המצב של כל הנביאים, שהיו בין הפטיש לסדן. לפעמים זה בין הקב"ה לעם ישראל, ולפעמים זה בין הקב"ה לאומות העולם. משה רבנו יעמוד בפני הקב"ה בהר סיני ויתפלל בעד העם עד כדי הצבת אולטימטום: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", וזאת מיד אחרי שהוא אמר לבני ישראל: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". הנביא, שלא כמו העו"ד – אינו מייצג רק את הלקוח בפני השופט, אלא גם את השופט בפני הלקוח. הוא צריך לנזוף בעם שחוטא, אך גם להגן עליו מפני זעמו של הקב"ה. המשימה הזו היא המשימה הקשה של הנביא.
באופן בולט ניתן לראות את זה בסיפורו של יונה, שמסרב לקחת חלק במשחק הזה. אך גם נביאים אחרים מצאו את עצמם מגינים על ישראל בפני הקב"ה, ובמקביל אומרים לישראל דברים חמורים בשם ה'. גדלותו של נביא נמדדת בכך שהוא יודע להפריד בין הדברים, ולהבין את שני התפקידים שלו. חז"ל אומרים (בבא בתרא טו, א) שירמיהו כתב את ספרו ואת מגילת איכה. בנבואותיו הוא מתריע מפני הסכנה של חורבן הבית, ומפני התוצאות החמורות של מעשי ישראל, אך במגילת איכה הוא מבכה על העונש הקשה שגזר הקב"ה. ירמיהו עצמו הושם בבור ע"י מלך יהודה, וגם ראה את חורבן בית המקדש.
ההבדל בין המקרה שאירע השבוע לבין סיפורו של משה הוא, שמשה ידע מראש שזה מה שיקרה. הקב"ה אמר לו כל הזמן חזור והדגש שפרעה לא ישמע אליו, ועם ישראל יצא רק ביד חזקה. לכן הוא אמנם מאמין לפרעה, אבל רק בעירבון מוגבל. במכת הברד הוא כבר אומר זאת בפירוש לפרעה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה', הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ. וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹוקִים". משה יודע שמרמים אותו, אבל לא לוקח את זה אישית. הוא מבין שאולי פרעה חושב שהוא מרמה אותו, אבל בעצם פרעה רק מהדק את החבל סביב צוארו. לכן הוא ממשיך את המשחק עד הסוף – שבו צוחק מי שצוחק אחרון: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אולי אפשר היה ללמוד מהפרשה גם איך למנוע את התאבדותו של העו"ד.