בס"ד יט מנחם אב תש"ע
דרשה לפרשת עקב
וההר בוער באש
כל מחנך יודע שחשוב מאוד לבנות את הבטחון העצמי של החניך, ואת האמונה שלו בכוחותיו. אם החניך נכשל, אין להזכיר לו את הכשלון שוב ושוב, אלא יש לטפח בו את האמונה שהוא מסוגל לקום ולבנות את עצמו מחדש. ואולם, יחד עם זאת אין להתעלם מהכשלונות, ויש ללמוד מהם כדי שהם לא יחזרו. לכן בוחר משה לשלב בנאומו את החטאים שהיו לישראל במדבר. על חטא המרגלים קראנו בתחילת פרשת דברים, והוא מוזכר בקצרה שוב בפרשתנו, ביחד עם תבערה, מסה וקברות התאוה. חטא העגל, לעומת זאת, מתואר כאן בהרחבה רבה. ברור שהמטרה אינה רק להזכיר לעם שהם חטאו, אלא ללמד אותם לקח מהסיפור הזה. מה רוצה משה ללמוד מחטא העגל?
מספר פסוקים לפני כן אומר משה שכאשר העולם מתנהג בדרך הטבע ישנו חשש שנשכח את ה': "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". אכן כשהאדם פועל וזורע וחורש ולבסוף גם קוצר, ישנו חשש שהוא יחשוב "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
אבל הפרק שבו בוחר משה לתאר את החטאים מתחיל דוקא בתיאור הכניסה לארץ כמהלך של נס בלתי טבעי לחלוטין: "אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם, עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים... וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ". אחרי תיאור כזה נסי, ממה חושש משה? הרי עם ישראל רואה בעיניו את הנסים העצומים האלה, וכיצד ישכח את ה'?
התשובה לכך, לענ"ד, רמוזה בשלוש מלים בתוך תיאור חטא העגל, אשר עליהם לא ידענו משום מקום אחר. אומר משה: "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ". אמנם העובדה שהר סיני בער באש כבר נכתבה מספר פעמים בתורה. אבל בכל הפעמים האחרות זה נכתב כחלק מתיאור מעמד הר סיני. כאן אומר משה שגם ארבעים יום אחר כך, כשהוא ירד מהר סיני והעם רקדו מסביב לעגל, הר סיני עדיין היה בוער באש.
מסביר הספורנו שדברים אלו נכתבו כדי להמחיש את גודל החטא, כפי שאמרו חז"ל (שבת פח, ב): "עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה". לא רק שמדובר בתקופה קצרה של ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני, אלא שהרושם של מעמד הר סיני עדיין ניכר - וההר עדיין בוער באש, ובני ישראל כבר חטאו בחטא העגל. מדהים עד כמה אפשר להתרגל לנס הגדול ביותר, אם הוא חוזר על עצמו שוב ושוב.
ישנו סיפור ידוע על פַּסָּל שרצה לעשות פֶּסֶל שכל העולם יתפעל ממנו. הוא פיסל סוס מדהים ביופיו והציב אותו בכיכר העיר. ואולם, בגלל שהסוס היה נראה כל-כך אמיתי, אף אחד לא התעכב להביט בו. מה עשה האמן? חתך את הסוס והציב את שני חלקיו במרחק קטן זה מזה. ובאמת, עכשיו כל עוברי האורח עצרו כדי להתפעל מהיופי של הפסל, כי הם הבינו שזו יצירת אומנות ולא סוס אמיתי. משל זה מובא בדרך כלל בקשר לקריעת ים סוף: אנחנו לא מתפעלים מהים מכיון שהתרגלנו אליו. זה נראה לנו טבעי. לכן עשה הקב"ה נס חד פעמי שהים ייקרע לשניים, כדי שמתוך המבט על הנס נדע להעריך את הטבע. אבל לסיפור הזה יש המשך, מן הסתם: שבוע או שבועיים אחרי שהסוס החצוי הוצב בכיכר העיר, גם עליו הפסיקו להסתכל. גם הנס הגדול ביותר, ככל שהוא מתמשך פחות מתייחסים אליו. גם הר סיני שבוער באש, אם זה קורה במשך ארבעים יום, זה הופך להיות טבעי. לכן אמר הקב"ה לבני ישראל כבר ביום הראשון שירד המן: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז, לג). אמנם אתם הולכים לקבל את המן כל יום במשך ארבעים שנה, אבל דוקא את המן של היום הראשון אני רוצה שתשמרו למזכרת, כי אז עדיין התרגשתם והתפעלתם מזה, ולא התרגלתם.
ואולי אפשר ללמוד משלוש המלים האלה דבר נוסף. רבינו בחיי (שמות לב, טו), על המלים "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר" אומר שמשה ירד מהר סיני כשהוא פונה לכיוון ההר, בגלל שהשכינה היתה עדיין בראש ההר. אומר משה לבני ישראל: למרות חטא העגל, השכינה היתה עדיין על הר סיני. הר סיני בוער באש גם כשאתם חוטאים. אל תחשבו שכשאתם חוטאים השכינה מסתלקת. גם כשאתם בשפל המדרגה, כל מה שצריך לעשות הוא להביט אל ההר הבוער.
כשמשה הלך במדבר וראה את הסנה בוער, כתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה... וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". כל מה שצריך לעשות הוא לראות את ההר הבוער ולסור מהדרך הרעה שאנחנו הולכים בה. אם נעשה את הצעד הקטן הזה, הקב"ה כבר יקרא לנו מתוך האש.