בס"ד כו מנחם אב תש"ע
דרשה לפרשת ראה
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם
פעמים רבות, כשדנים על מעמדם של העובדים הזרים או כשדנים על היחס שלנו לפלשתינאים, יש מי שמעיז לעשות את ההשוואה המקוממת לשואה. כמובן שההבדלים הם עצומים! איך יתכן שאחרי זמן כה קצר יש מי שמעלה על דעתו להשוות בין מצבם של היהודים באירופה לפני שבעים שנה לבין מצבם של בני המיעוטים בארץ ישראל היום?
שאלה זו צריכה להישאל גם בפרשת השבוע. ביחס לשתי מצוות שונות בפרשה אומרת התורה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם" - פעם אחת במסגרת מצוות ההענקה לעבד עברי כשהוא משתחרר לאחר שש שנים, שהתורה אומרת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" ופעם שניה במסגרת המצוות של החגים, שבהם הוזכרו העבד והאמה עם היתום והאלמנה, "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ", ולכן התורה אומרת שוב: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם". זכרון העבדות במצרים נאמר גם לגבי השבת - שגם בה מוזכרים העבד והאמה (דברים ה, יד), בעניין הטיית משפט גר וחבלת בגד אלמנה (דברים כד, יח), וכן ביחס למתנות עניים (דברים כד, כב).
התורה אומרת שהיחס שלנו לעבד העברי, ליתום ולאלמנה אמור להזכיר לנו את המצב שלנו, כשאנחנו היינו עבדים במצרים. לכאורה מה שהתורה רוצה לומר הוא שכמו שאנחנו לא אהבנו את היחס של המצרים אלינו, אנחנו גם צריכים להיזהר ביחס שלנו לאותם מסכנים. אבל האם זה באמת דומה? הרי העבד שעליו מדובר הוא לא אדם שנלקח לעבדות בכפיה! זהו אדם שמכר את עצמו לעבדות, או שהוא גנב ולא היה לו כסף להחזיר את הגניבה. גם במהלך שנות עבדותו, הוא מקבל תנאים מעולים, עד כדי כך שאם לבעל הבית יש רק כרית אחת הוא צריך לתת אותה דוקא לעבד. התורה שומרת עליו שלא נעבוד בו עבודת עבד, והאדון צריך להתייחס אליו כשכיר לכל דבר. גם ביציאתו לחירות הוא לא צריך לרמות את האדון שלו כדי לקבל רכוש, אלא האדון מצוּוה לתת לו מתנה גדולה. מה מכל זה אמור להזכיר לנו את מצבנו במצרים - מקום שבו כפו עלינו עבדות, העבידו אותנו בפרך, רצחו ועינו אותנו וכמובן שלא התכוונו לשחרר אותנו לעולם?
יש הסוברים שמטרת העבדות במצרים היתה לחזק בנו את מידת הרחמים: בגלל שגם אנחנו היינו עבדים, כשנראה אנשים במצוקה נדע לרחם עליהם. אבל האמת היא שניתן להבין מהפסוקים בדיוק הפוך: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". הקב"ה נתן לנו את המצוות האלה כדי שנזכור את העבדות שבה היינו. המטרה היא לזכור את העבדות, והאמצעי היא המצוות האלה, ולא להיפך. למה חשוב שנזכור את ימי העבדות שלנו?
ישנו סיפור על מלך שיצא לציד ופגש רועה פשוט והכיר בו כי יש בו מעלות גדולות מאוד, והביאוֹ לארמון. אותו נער עלה לגדולה עד שהפך להיות שר האוצר המופקד על כל נכסי המלך. אויביו, שהתקנאו בהצלחתו, החלו לרגל אחריו וגילו כי יש בביתו חדר סודי אשר אין איש מבני הבית רשאי להיכנס לשם. הבינו האנשים שכנראה בחדר זה הוא מחביא את הכסף שהוא גונב מהמלך, והלשינו למלך. ציוה המלך לפתוח את אותו חדר, ולהפתעתו גילה במרכז החדר רק מקל, תרמיל וחליל. הסביר השר: כל בוקר, לפני שאני יוצא לעבודתי אני נכנס לחדר זה, לובש את המעיל, לוקח את המקל ומחלל בחליל, כדי להזכיר לעצמי מה הייתי בעבר, שלא תזוח דעתי.
לכאורה כך אפשר להבין את מטרת המצוות הללו: הקב"ה רוצה להזכיר לנו שאנחנו בעצם עם של עבדים, כדי שלא תזוח דעתנו. אבל האמת היא שמבחינה הסטורית זה פשוט לא נכון! אנחנו לא עם של עבדים, אלא עם של בני חורין, עשירים ומיוחסים, שבמשך תקופה קצרה הפכו לעבדים בעל כרחם! הרי בהסטוריה של עם ישראל עבדות מצרים היתה סטיה קצרה! לכאורה הקב"ה היה צריך לצוות עלינו לזכור את ימי האבות שבהם היינו משפחה עשירה ומיוחסת, או את תקופת הזוהר של יוסף במצרים, ולא את הסטיה הקצרה של העבדות!
התשובה היא, אולי, שעבדות מצרים חשובה לא רק כדי שלא תזוח דעתנו. היא חשובה גם כיסוד לכל אמונתנו. המצוה הראשונה בעשרת הדיברות היא: "אנוכי ה' א-לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כדי שנבין את גודל חסדו של הקב"ה, עלינו לזכור את העבדות הקשה שהיינו נתונים בה. זכרון העבדות במצרים הוא חלק מזכרון יציאת מצרים שבה אנו מצווים פעמיים ביום.
ואולי זו צריכה להיות גם ההתמקדות בזכרון השואה בדורנו: לא רק להבין עד כמה בני אדם יכולים להרשיע, אלא בעיקר להודות לקב"ה אשר הציל את שארית הפליטה, וסייע לנו להקים מדינה - אשר תהווה בסיס לביאת המשיח שיבוא במהרה בימינו, אמן.