בס"ד יז אלול תש"ע
דרשה לפרשת כי תבוא
שלום ובטחון
שאלת השכר והעונש בעולם הזה הטרידה את חכמי ישראל בכל הדורות. חז"ל אומרים (ברכות ז, א) שגם משה רבנו הוטרד מהשאלה הזו, וגם רוב ספר איוב עוסק בשאלה זו. לכאורה ניתן היה לענות על שאלה זו בפשטות, ע"פ משל שמובא בשם החפץ חיים: לאחר הצגה, כשיורד המסך על השחקנים והם הולכים לקבל את שכרם, הם לא מקבלים את השכר ע"פ הדמות שהם שיחקו בהצגה, אלא ע"פ איכות המשחק שלהם. אין זה משנה אם בהצגה היית עשיר או עני, בריא או חולה - את השכר תקבל בהתאם לאופן שבו שיחקת את התפקיד שהוטל עליך. כך מסביר החפץ חיים: כל החיים הם הצגה אחת גדולה, והשכר האמיתי הוא רק בעולם הבא. לכן אין לחפש את השכר והעונש בעולם הזה, כי אין שום משמעות לשכר שיינתן פה, כמו שאין משמעות לכסף שיינתן לשחקן כחלק מההצגה. הבעיה בהסבר זה היא שהתורה עצמה מבטיחה שכר ועונש בעולם הזה על קיום המצוות.
בפרשתנו ישנם שני סוגים של שכר ועונש: במעמד הברכה והקללה בהר עיבל מאיימים על אנשים שחוטאים בחטאים מסוימים שהם יהיו ארורים. לפי חז"ל (משנה סוטה ז, ה), לפני ה'ארורים' האלה, היו אומרים גם ברכות למי שמקיים את המצוות הללו. ואולם, בפסוקים אלו התורה אינה מפרטת מה כלול ב'ברוך', ומה כלול ב'ארור', ואולי ניתן היה לומר שהכוונה לשכר ועונש בעולם הבא.
אבל בהמשך התורה מפרטת את השכר שמובטח לישראל אם הם ישמרו את המצוות, והשכר הוא גשמי לחלוטין: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". הברכות והקללות עוסקות בענייני בריאות, פרנסה, גשמים, שלום וכו'. מוכח מפסוקים אלו (כמו גם מפסוקים אחרים בתורה) שאנחנו אמורים לראות בעינינו קשר בין המעשים לבין המצב הגשמי (תרתי משמע...). ואולם, יש להבדיל בין ה'ארורים' - אשר מתייחסים לאנשים בודדים, לבין הברכות והקללות, שמתייחסים לכלל ישראל. חרב, גשמים או מגיפות אינם פוגעים באדם אחד בלבד אלא בעם כולו. ניתן לומר, אם כן, שבמישור הפרטי לא בהכרח ניתן לראות קשר ברור בין המעשים לבין התוצאות, אבל ביחס לכלל ישראל, ישנה התאמה בין המצב הרוחני של העם לבין המצב הגשמי שלהם. לכן, אם הפרסומות ברדיו חוזרות שוב ושוב על העובדה שישראל עדיין מתייבשת, סימן שעם ישראל עדיין צריך לחזור בתשובה.
גם בפרשת בחוקותי התורה מבטיחה שכר ועונש התלויים בקיום המצוות, אבל ישנו הבדל מעניין בין שתי הפרשות: בשתי הפרשיות מופיעה הבטחה לשלום איזורי. אבל בפרשת בחוקותי, מיד אחרי הפסוק "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם", מופיע הפסוק: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם". כלומר שהשלום אינו בהכרח מנוחה ממלחמות, אלא רק חוסר דאגה מהמלחמות האלה. בפרשתנו, לעומת זאת, אין הבטחה לרדוף את האויבים, אלא רק שהאויבים הקמים עלינו לכלותנו ייכשלו במשימתם: "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ". לכאורה נראה שהברכה בפרשת בחוקותי גדולה יותר מזו שבפרשתנו, שהרי בפרשת בחוקותי אנחנו יוצאים לרדוף אחרי האויבים שלנו, ובפרשתנו רק האויבים הקמים עלינו ניגפים!
דבר דומה מוצאים אנו בברכותיו של בלעם הרשע. בהתחלה הוא אומר: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", וממילא: "לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", אבל בהמשך הוא אומר: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". איזו ברכה היא הגדולה יותר? האם עדיף לקום כארי, להסתער ולאכול טרף, או לשכב במקום באופן מאיים שאף אחד לא יעיז להתעסק איתי? - התשובה היא שכאשר יודעים מי הוא האריה הוא אפילו לא צריך לקום בשביל לטרוף. הלביאה כבר תביא את הטרף אליו. הוא יכול לשבת במקום ולא לדאוג. זו גם הברכה שבפרשתנו: כשנקבל את הברכות האלה לא נצטרך אפילו להילחם באויבים שלנו, ונוכל לשבת בבטחה בארצנו. לכן אין בפרשתנו רדיפה אחרי האויבים אלא רק מפלה של האויבים המנסים להשמידנו. אמר פעם מישהו: גם כשיתקיימו דברי הנביא (ישעיהו יא, ו) "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ", אני מעדיף להיות הזאב ולא הכבש...
בשנים האחרונות אנחנו רואים איך נשחק כח ההרתעה של ישראל. כל אויבי ישראל - בארץ ובחו"ל - מרימים ראש, ולא רק שאיננו יכולים לשכב כארי, אלא אפילו לקום כארי כבר קשה לנו. איך מחזירים את ההרתעה הישראלית? איך מגיעים למצב שבו הגויים יפחדו להרים יד על ישראל? התשובה לכך נמצאת בפרשתנו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". יראת העמים תושג כאשר העמים יראו את שם ה' שנקרא עלינו. אם נבין את הייעוד של עם ישראל ויראו את שם ה' שנקרא עלינו, היראה תבוא מאליה, ורק כך יבוא השלום.