בס"ד י אלול תש"ע
דרשה לפרשת כי תצא
מה עושים עם העובדים הזרים?
הם בורחים אלינו בגלל התנאים הקשים שהיו להם בארצם. הם רוצים להיטמע כאן ולקשור את גורלם בגורלנו. הם אינם רוצים לחזור להיות עבדים, אלא בני חורין המתפרנסים בכבוד. מה עלינו לעשות עם כל העובדים הזרים האלה?
התורה קובעת כך: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו". אין להחזיר את העבד בחזרה למקום שממנו הוא ברח. לכאורה התורה מכירה בכך שצריך לתת להם מקלט מדיני ולא להחזיר אותם. אבל בהמשך נאמר הרבה מעבר לכך: "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ". "עִמְּךָ יֵשֵׁב" - יש לאפשר לו לגור בתוכנו, "בְּקִרְבְּךָ" - בתוך הקהילות שלנו. יתרה מזו: "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר" הוא יכול לבחור את המקום שבו הוא יגור, "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" - בין ערי ישראל. "בַּטּוֹב לוֹ" - במקום שבו הוא יוכל להתפרנס, ולסיום: "לֹא תּוֹנֶנּוּ" - אסור לרמות אותו ואף לא לצער אותו בדברים.
למרות שהמצוה הזאת נראית לנו מוסרית מאוד בעיניים מודרניות, היא אינה פשוטה בכלל. הרי התורה מכירה במציאות של עבדות, ואם העבד בורח מאדוניו, לכאורה הדבר הנכון ביותר לעשות הוא להשיב את העבד מדין השבת אבידה! מדוע אוסרת התורה להחזיר את העבד לאדוניו? יתרה מזו: מלשון התורה משמע שהעבד אף יוצא לחופשי עם בריחתו אלינו. מדוע?
מסביר הרמב"ן: "והטעם במצוה הזו, כי עִמָּנוּ יעבוד את השם, ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד עבודה זרה". מדובר בעבד שבורח אלינו וטוען שהוא רוצה להתגייר ולהיות בן חורין. אמנם בדרך כלל אין מקבלים גֵרים שאולי מתגיירים בשביל טובת הנאה, ושחרור מעבדות הוא ודאי טובת הנאה, אבל כאן קובעת התורה חריג לכלל הזה ואומרת שלמרות שהעבד משתחרר עם קבלתו לגירות, יש לקבל אותו בזרועות פתוחות. כלומר שלא מדובר פה במישהו שמבקש מקלט מדיני, אלא באדם שרוצה להתגייר, אלא שיש חשש שאולי מעורבים שיקולים זרים בהחלטה זו.
אגב, חז"ל דייקו מספר הלכות מפסוק זה: מהמלים "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ" דרשו חז"ל (ספרי דברים רנט) שהוא אינו יושב בתוך העיר אלא מחוצה לה, ולא בערי הסְפָר ואף לא בירושלים. מסביר ה'משך חכמה' (ויקרא כה, כט) שלמרות שמדובר בעבדים שמצהירים שכוונתם להתגייר, אנחנו חוששים שהם יצטרפו אל האויב בשעת מלחמה, ולכן לא מושיבים אותם במקומות רגישים. מהמלים "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ" הבין בעל ה'הפלאה' (פנים יפות דברים כג, טז) שאסור למכור להם בית. מהמלים "בַּטּוֹב לוֹ" הוא הסיק שאין ישראל מצווין להחיותו או לתת לו מענק כלשהו, אלא הוא צריך למצוא פרנסה בעצמו.
לא מדובר, אם כן, במצוה "מוסרית" שנועדה למנוע את העבדות, אלא במניעת חילול השם שייווצר אם אנחנו נדחף את האדם הזה בחזרה לעולם האלילי שממנו הוא ברח. האיסור להסגיר עבד אל אדוניו נובע מההבנה שהדת שלנו היא הדת הנכונה יותר, ומכיון שהוא מצהיר על כוונתו לקבל עליו עול תורה ומצוות אין אנו רשאים לדחותו.
ואולם, חז"ל (גטין מה, א) למדו דין נוסף מפסוקים אלו: לא מדובר רק בעבד של גוי שרוצה להתגייר, אלא גם בעבד של יהודי שברח מחו"ל לארץ ישראל. במקרה זה אמנם לא מדובר באדם שעובד עבודה זרה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון: אם נסגיר אותו בחזרה לאדונו, הוא לא יגור בארץ ישראל. והרי חז"ל (כתובות קי, ב) אמרו שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוק, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוק, ולכן גם עבד של יהודי שבורח לישראל - אין להחזירו לחו"ל.
לא מדובר פה, אם כן, במקלט מדיני, ואף לא ברחמים על העבד. הרעיון שעומד מאחורי המצוה הזו הוא ההבנה שהדת שלנו היא הנכונה יותר, והארץ שלנו היא המובחרת ביותר. מי שנלחם להשאיר את העובדים הללו בארץ תוך כדי המשך קיום אורח החיים הקודם שלהם מציל את גופם אך לא את נפשם. כך מתרגם התרגום יונתן את הפסוקים הללו: "לָא תִימְסוֹר נוּכְרָאָה בִּידָא פַּלְחֵי טַעֲוָותֵי דְּאִישְׁתְּזִיב גַּבֵּיכוֹן לְמֶהֱוֵי תְּחוֹת טְלַל שְׁכִינְתִּי דְיִמְטוֹל הֵיכְנָא עֲרַק מִן פּוּלְחַן טָעוּתֵיהּ. עִמְכוֹן יָתֵיב וְיִנְטוֹר מִצְוָתָא בֵּינֵיכוֹן אַלִּיפוּ יָתֵיהּ אוֹרַיְיתָא קָבְעוּ לֵיהּ מֶדְרָשָׁא בְּאַתְרָא דְצָבֵי בַּחֲדָא מִן קִרְיֵיכוֹן אִתְעַסְקוּ עִמֵּיהּ בִּדְיוֹטִיב לֵיהּ לָא תוֹנִינֵיהּ בְּמִלִּין". ובעברית: "לא תִמסור נכרי ביד עובדי אלילים שֶׁנִּצַּל אצלכם, להיות תחת צל שכינתי, שׁבִשׁביל כך ברח מעבודת אליליו. עִמכם ישב וישמור המִצוות ביניכם, לִמדו אותו תורה, קִבעו לו מִדרשׁ במקום שרוצה באחד מעריכם, הִתעסקו עִמו שיוטב לו, לא תוננו במילים".
כל הנלחמים על זכויתיהם של העובדים הזרים, אשר מנסים להתבסס על הפסוקים האלה, צריכים לזכור שהמצוה הזו נועדה בעיקר להצלת נפשם ורוחם של העבדים, ולא רק להצלת גופם.