בס"ד סוכות תשע"א
דרשה לליל סוכות
חג האסיף וחג הסוכות
פעם, לפני עידן הפלאפונים והפאלם, כל פעם שהייתי רוצה לזכור שאני צריך לעשות משהו, הייתי הופך את שעון היד שלי. הבעיה בשיטה הזו היא שאתה יודע שאתה צריך לזכור משהו, אבל אתה שוכח מהו הדבר שהיית אמור לזכור... זאת הבעיה של חג הסוכות. אנחנו עוברים דירה לשבוע שלם כדי שנזכור משהו, כפי שהתורה אומרת: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", אבל בסופו של דבר, אנחנו לא באמת יודעים מה הן אותן סוכות: לדעת ר' אליעזר (סוכה יא, ב) הכוונה היא לענני הכבוד שליוו את בני ישראל בעת נדודיהם במדבר, ואילו ר' עקיבא סובר שהכוונה היא לסוכות ממש שעשו בני ישראל לעצמם. לכאורה יש כאן שני ניגודים: ר' אליעזר אומר שאנחנו צריכים לזכור את מה שעשה הקב"ה – ענני הכבוד, ולדעת ר' עקיבא אנחנו צריכים לזכור את המעשים שלנו – הסוכות שהקמנו.
ואולם, שני הפירושים אינם ברורים, לכאורה: אם מדובר בענני הכבוד, לא ברור למה צריך לזכור אותם דוקא עכשיו – בחודש תשרי – שהרי ענני הכבוד ליוו את בני ישראל מיציאת מצרים, בחודש ניסן, ועד הכניסה לארץ, שהיתה גם היא בחודש ניסן. ואם מדובר בסוכות שעשו בני ישראל לעצמם, הרי שמלבד אותה שאלה לא ברור גם למה – מכל החוויות שהיו במשך ארבעים השנים במדבר - אנחנו צריכים לזכור דוקא את האוהלים שבנינו לעצמנו.
יכול להיות שהתשובה לשתי השאלות האלה היא שאין כאן מחלוקת אלא שתי בחינות בחג הסוכות. הגאון מוילנא (בפירושו לשיר השירים א, ד) כותב שבספר שמות חג הסוכות נקרא 'חג האסיף', ואילו השם 'חג הסוכות' ניתן רק אחרי שבני ישראל חטאו בחטא העגל. כך הוא מסביר גם את העובדה שאנחנו חוגגים את החג הזה בתאריך טו בתשרי דוקא: הסיבה היא שלאחר חטא העגל נסתלקו ענני הכבוד, והם חזרו רק אחרי שבני ישראל התחילו בבניית המשכן - שנועד לכפר על החטא הזה. כשירד משה מהר סיני היה זה בתאריך יא בתשרי, ואז הוא הכריז על איסוף התרומות למשכן, ובמשך יומיים הביאו לו תרומות, (שהרי כתוב 'בבוקר בבוקר'), כך שבתאריך יד בתשרי נתנו את חומרי הגלם לחכמים, ובטו בתשרי התחילו במלאכת הבניה. חג הסוכות, אם כן, אינו מציין את ענני הכבוד שקיבלנו במתנה מאת ה' ביציאת מצרים בחודש ניסן, אלא דוקא את ענני הכבוד שחזרו בזכות תשובתם של ישראל. מהבחינה הזו גם העובדה שאנו חוגגים את חג הסוכות מיד לאחר יום הכיפורים מבטאת את השמחה שלאחר התשובה, כמאמר הפסוק (קהלת ט, ז): "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ".
מנגד, סובר ר' עקיבא שלא מדובר פה בענני הכבוד כלל, אלא דוקא בסוכות שעשו בני ישראל. ההסבר הוא כזה: במשך ארבעים השנים במדבר הקב"ה עשה נסים גלויים לכל אורך הדרך. ענני כבוד, מָן, שְׂלָו, באר מרים, "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה", וכו'. אם היינו רוצים לזכור את אחד מהנסים התמידיים שליוו אותנו, לא היינו נזקקים דוקא לסוכות האלה. מטרת חג הסוכות היא להבין שגם את הדבר היחיד שעשו ישראל בעצמם במדבר – הסוכות - גם את זה הם קיבלו במתנה מאת ה'. עלינו להבין שגם הדברים שאנחנו עושים בידינו, הם מתנה מאת ה'. בסוף השנה החקלאית "בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג, טז) עליך לזכור שלא מדובר במעשיך, אלא במתנתו של הקב"ה. גם אם אתה זרעת, השקית, קצרת, שתלת, דישנת וקטפת – אל תשכח שכל הדברים האלה הם מאת ה', וזה הזמן להודות לו על כל הפירות האלה.
שתי בחינות, אם כן, יש לחג הזה: בניגוד למה שנראה במבט ראשון, שענני הכבוד הם מה שעשה ה' והסוכות הם מה שעשו בני ישראל – המצב הוא הפוך: ענני הכבוד שניתנו מהקב"ה ניתנו בזכות מעשי ישראל, והסוכות שנבנו ע"י בני ישראל הם מתנה של הקב"ה. כל השפע בעולם בא מאת ה', וכל מה שבא מאת ה' תלוי במעשים שלנו.
זו, אולי, גם הסיבה לכך שאנחנו מאגדים את ארבעת המינים בידנו בחג זה: גם הערבה, שזקוקה להרבה מים שאותם היא מקבלת מהנחל הזורם לידה, וגם התמר – שגדל בנוה המדבר ויונק ממי התהום, וגם ההדס – שגדל ממי הגשמים, וגם האתרוג – שהאדם צריך להשקות ולטפל בו במסירות רבה, כולם מאוגדים יחד. בחג זה, שבו אנחנו נידונים על המים, אנחנו מבינים שאין הבדל בין מה שאנחנו עושים בעצמנו, כביכול, לבין מה שהקב"ה נותן לנו במתנה: הכל ניתן לנו בחסדו יתברך, כמו הסוכות שהקמנו במדבר, אבל הכל גם תלוי במעשים שלנו, כמו ענני הכבוד שליוו אותנו במשך ארבעים השנים. ויהי רצון שבזכות ההבנה הזו נזכה לשנה ברוכה בגשמים ובמעשים טובים.