בס"ד כח מרחשון תשע"א
דרשה לפרשת תולדות
למה עוזב יעקב את הבית?
כאשר מישהו יוצא בשליחותך למשימה שבה הוא מסכן את כל היקר לו, ופתאום מתברר שהוא מסתבך, אסור לך להפנות לו את הגב. גם כשלא מדובר באויב בן עם אחר, אלא באחיו שרוצה לתקוע לו סכין בגב, מי שנתן את הפקודה צריך לקחת אחריות ולא לתת למי שביצע את הפקודה לשלם את המחיר לבד. אבל נראה שזה לא מה שרבקה עושה: בהתחלה היא אומרת ליעקב: "שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" ופוקדת עליו לרמות את אביו העיוור ולגנוב את הברכות. כשיעקב מביע חשש שמא הוא יקבל קללה במקום ברכה היא מרגיעה אותו ללא היסוס: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי, אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי". לפני מעשה היא לוקחת את מלוא האחריות. אבל לאחר מעשה, כשמתברר שהבעיה אינה הקללה אלא האח שרוצה להרוג אותו - רבקה פתאום מתנערת מכל הסיפור וזורקת את הכל על יעקב. שוב היא משתמשת באותם מלים ממש: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי", אבל הפעם ההמשך הוא "וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה". היא אף ממשיכה ואומרת: "עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ" - לא 'עָשִׂינוּ', אלא 'עָשִׂיתָ'. כאילו יעקב היה לבד בכל הסיפור הזה!
התשובה היא שרבקה אולי מנסחת את הדברים בצורה כזו שמשתמע שיעקב פעל על דעת עצמו, כי אסור שעשיו ידע שהיא זו שעמדה מאחורי התכנית, אבל היא ודאי לא מסירה אחריות. להיפך: כיון שברור לה שיעקב הסתבך בגלל ההוראה שהיא עצמה נתנה, היא דואגת גם לפתרון: היא שולחת את יעקב לאחיה, ומבטיחה לו שהיא תקרא לו כאשר יוכל לחזור ללא פגע.
מעניין לציין שרבקה אמרה ליעקב לברוח מפני עשיו, אבל האמת היא שבעיניהם של כל שאר הדמויות בסיפור יעקב אינו בורח כלל. מבחינת יצחק - יעקב הולך בשליחותו: "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם". אפילו עשיו עצמו אינו רואה בהליכה זו בריחה מפניו אלא הליכה בשליחות אביו: "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה". גם יעקב עצמו, כפי שנראה בתחילת הפרשה הבאה, אינו מרגיש בורח אלא הולך: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע" - ויצא, ולא ויברח - "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". ואולם, מאות שנים מאוחר יותר הנביא (הושע יב, יג) מתאר את ההליכה הזו במלים: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם". מדוע?
התשובה היא, כנראה, שאדם שיש לו אמונה מבין שגם כשהוא בורח, הוא בעצם נשלח. הרב אליהו מאיר בלוך היה אחד הרבנים החשובים בישיבת טעלז בליטא, וסיכויים רבים היו לו להתמנות לראש הישיבה לאחר אחיו. אבל בעקבות עלילה שהעלילו עליו הוא נאלץ לעזוב את עירו ומשפחתו בחפזה, וברח לאמריקה. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה, וכל קהילתו ומשפחתו נרצחו בשואה. ישיבת טעלז המעטירה חרבה ורוב הרבנים ותלמידי הישיבה נרצחו. הוא הקים מחדש את ישיבת טעלז בקליבלנד שבארה"ב, ובחנוכת בית המדרש אמר את הדברים הבאים:
בהפטרת 'מחר חודש' (שמו"א כ) (שאותה אנו קוראים השבת), עושה יהונתן הסכם עם דוד, כדי לרמוז לו על כוונותיו של שאול. אם החיצים יפלו בין יהונתן לנערו, דוד יכול לחזור הביתה. אך אם החיצים יפלו רחוק יותר מהנער, סימן ששאול רוצה להרוג את דוד ועליו לברוח. אבל יש לשים לב ללשונו של יהונתן: "אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי ה'. וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם, הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה, לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'". הוא אינו אומר לדוד שיברח כי שאול רוצה להרוג אותו, אלא 'לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה''. יהודי אינו בורח. יהודי מרגיש שגם כשהוא נאלץ לברוח, הוא עושה זאת כי ה' שולח אותו. גם אני, אומר הרב בלוך, חשבתי שאני בורח כשעזבתי את ליטא. אבל האמת היא שה' שלח אותי לשליחות חדשה, להקים את המוסד המפואר הזה כאן בארה"ב.
כאשר יוסף מתוודע לאחיו הוא אומר להם: "אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹקִים לִפְנֵיכֶם". אתם אולי חשבתם שמכרתם אותי, אבל האמת היא שלא היתה פה מכירה אלא שליחות: אני נשלחתי ע"י הקב"ה כדי להביא לכם פרנסה.
על כל דבר רע שקורה לאדם הוא יכול לשאול לָמָה זה קרה, ולהתחיל לחפש את הגורמים. בדרך כלל זה רק יגרום תסכול וכעס. אבל רבקה מלמדת אותנו משהו אחר: במקום לשאול לָמָה זה קורה, שהיא שאלה שמתמקדת בעבר, עדיף לשאול לְמָה זה קורה - ומה אני יכול להפיק מכך בעתיד. ברגע שרבקה מגיעה למסקנה שיעקב צריך לברוח, היא מבינה שלבריחה הזו חייבת להיות מטרה, ולכן מיד היא הולכת ליצחק ואומרת לו שיש לדאוג לכלה מתאימה ליעקב. רבקה מבינה שאם יעקב צריך לעזוב את ארץ ישראל, ודאי צריכה להיות לכך סיבה חשובה, וכדאי שזו תהיה שליחות מצוה.
ישנו מנהג יפה שאדם שנוסע לחו"ל מקבל כסף לתת כצדקה במקום שאליו הוא נוסע. זהו אותו רעיון: אתה חושב שאתה הולך לטיול? האמת היא שאתה הולך לשם רק בשביל לתת צדקה...