בס"ד ה כסלו תשע"א
דרשה לפרשת ויצא
אבן, מצבה ובית
כל פעם שמתפרסם דו"ח עוני, עולה השאלה איך להתייחס אל אותם אנשים שמוגדרים "עניים מרצון". אדם שבחר לחיות באורח חיים מסוים, מלכתחילה הוא אינו עשיר, ובכל זאת הוא בוחר ללמוד תורה במקום לפרנס את עצמו, אח"כ הוא מקים משפחה ברוכת ילדים, האם יש סיכוי שהוא יצא ממעגל העוני? - אבל מסתבר שזה אפשרי. יצחק ורבקה שלחו את יעקב לפדן ארם לקחת לו אשה, אבל בדרך לשם הוא בוחר, ע"פ חז"ל (מגילה טז, ב), להשקיע ארבע עשרה שנים בישיבה. ולמרות שהוא מן הסתם לא למד שם את לימודי הליבה - בסוף הפרשה הוא כבר יהיה עשיר גדול.
לאחר ארבע עשרה שנות לימוד, הוא רוצה לצאת לדרך, אבל אומרים חז"ל (בראשית רבה סח, י) שכל העולם נעשה כמו קיר לפניו, והוא לא יכול היה לעבור. באותו לילה הוא חולם חלום: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". כשדרכך חסומה ע"י קיר, הדרך היחידה לעבור את הקיר הזה היא ע"י טיפוס על סולם. אבל במקרה הזה הסולם הזה מגיע לשמים. איך אפשר להמשיך מכאן לחרן? - התשובה שיעקב מבין היא שכדי לצאת מכאן צריך לעבור דרך השמים, שהרי בחלומו כתוב: "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". המלאכים אמנם עולים, אבל הם גם יורדים. יעקב מבין שאם כל העולם חסום בפניו כמו קיר, סימן שצריך סולם שאפשר בעזרתו לטפס למעלה ולרדת. אם ההליכה שלך עוברת דרך השמים, תוכל להגיע לכל מקום.
כשהוא מתעורר מהחלום הוא לוקח את האבן אשר היתה מראשותיו בלילה, והופך אותה למצבה. הוא מלמד אותנו איך לעבוד את ה': לקחת את מה ששימש אותך לנוחיותך, ולהפוך את זה לאמצעי לעבוד את ה'. אותה אבן שהיתה מראשותיו הפכה להיות מצבה הקוראת לכל באי העולם לעבוד את ה'. ואולם, חז"ל אומרים (ספרי דברים קמו) שלמרות שהמצבה היתה אהובה בימי האבות, היא הפכה להיות שנואה מאוחר יותר, כפי שנאמר (דברים טז, כב): "לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹקֶיךָ". מה השתנה במַצֵּבָה, שהיא הפכה להיות שנואה? רש"י כותב שמכיון שאומות העולם עשאוה חוק לעבודה זרה היא הפכה להיות שנואה. אבל הסבר זה הוא קשה, שהרי אומות העולם עשו גם מזבחות וגם השתחוו לאלילים - ובכל זאת העבודות האלו לא הפכו להיות שנואות! מדוע דוקא המצבה הפכה להיות שנואה לאחר תקופת האבות?
התשובה היא שגם יעקב הבין שהמצבה היא רק עניין זמני. אמנם בשלב הראשון הוא לוקח את האבן והופך אותה למצבה, אבל בשלב השני אומר יעקב: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹקִים". מה שהתחיל את דרכו כאבן, והפך להיות מצבה - חייב להמשיך בתהליך ולהיות גם בית.
מצבה היא אבן אשר מוקמת במרחב ונועדה לציין מקום מסוים כמקום של פולחן. ככל שהמצבה תהיה בולטת יותר, יש סיכוי שאנשים רבים יותר ידעו על קיומה, ואולי אף יצטרפו לפולחן זה. זה היה עיקר ייעודם של האבות: להביא עוד ועוד אנשים להכיר במציאות ה' בעולם.
אבל מסתבר שיש הבדל בין אופן העבודה של אברהם ויצחק לבין אופן העבודה של יעקב. כולנו מכירים את הפסוק (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". ע"פ הפסוק הזה דבר ה' יוצא מירושלים לכל העולם כולו. אבל איך זה קורה? - חלקו הראשון של הפסוק הזה הוא: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹקֵי יַעֲקֹב". שואלת הגמרא (פסחים פח, א) מדוע נקרא ה' בפסוק זה על שמו של יעקב ולא על שמם של אברהם ויצחק? - ועונה הגמרא: "לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל'".
יש הבדל בין אברהם ויצחק, שעבדו את ה' במרחב הפתוח, וכך עודדו אנשים רבים להצטרף אליהם, לבין יעקב - שעובד את ה' בתוך הבית פנימה. הגמרא (ברכות לד, ב) אומרת שמי שמתפלל בבקעה נקרא אדם חצוף, ואכן נפסק להלכה (או"ח צ, ה) שאין להתפלל במקום פתוח, אלא רק בבית שיש בו חלונות. מסביר הרב קוק (עולת ראיה חלק א עמ' רנט) שהמתפלל צריך להבין שתפילתו אינה רק בשביל עצמו, אלא גם לתקן את העולם, ולכן צריך חלונות שפתוחים אל העולם.
אבל מצד שני התפילה צריכה להיות בתוך בית מוגן וצנוע, ולא בשדה. בניגוד לאברהם ויצחק - שעבודתם פנתה החוצה, יעקב בונה בית. הוא מקים משפחה, שממנה נוסד עם ישראל. לכן מרגע זה המצבה - אשר נועדה לגייס אחרים לעבודת ה' - כבר אינה הדרך הרצויה. הדרך שיעקב מייסד היא לעבוד את ה' בתוך הבית פנימה. מי שעובד את ה' בתוך ביתו, שהשכינה שרויה בינו לבין אשתו, והוא מקים משפחה שהולכת בדרך הישר, מקיים את הפסוק (ישעיהו ב, ה) "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'", כי הוא ממשיך דרכו של יעקב, אשר ייסד דרך של עבודת ה' בתוך הבית ולא רק בהר או בשדה.