בס"ד יב כסלו תשע"א
דרשה לפרשת וישלח
האם ההכנות של יעקב היו מיותרות?
מלחמה היא דבר נורא. אף אחד לא רוצה מלחמה. ובכל זאת, יש מצבים שבהם השלום הוא גרוע יותר ממלחמה. שלוש פעמים הכין יעקב את עצמו למלחמה, אבל התברר שהסכנה הגדולה אינה המלחמה אלא השלום. על הפעם הראשונה קראנו בשבוע שעבר: כאשר לבן רדף אחרי יעקב, הזהיר הקב"ה את לבן: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע". אבל לבן קיים את הדברים רק חלקית: הוא אמנם לא העיז לעשות ליעקב משהו רע, כפי שהוא עצמו אמר: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵא-לֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע", אבל בכל זאת הוא דיבר עם יעקב, ואמר לו דברים שהוא חשב שהם טובים, ואף הציע לו הסכם: "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה". אבל יעקב יודע שמה שמוגדר טוב אצל לבן הוא רע אצל יעקב, והברית הזו היא מסוכנת מאוד. ברית שמבוססת על המשפט: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" ודאי לא תוביל לדבר טוב, ולכן דואג יעקב להקים גל, שתסמל את הפרדת הכוחות הסופית בין לבן לבין יעקב.
בפעם השניה מתכונן יעקב למלחמה בתחילת הפרשה שלנו, כאשר הוא מחלק את המחנה שלו ואומר: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". אבל בסופו של דבר עשיו בכלל לא נלחם, ובמקום זה הם מתחבקים ומתנשקים, ועשיו אף מציע ליעקב שותפות: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ". אבל יעקב מבין שגם כאן צריך לדאוג להפרדה ברורה, והוא מסרב להצעה בנימוס, ואומר: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי... עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".
בפעם השלישית היו אלה אנשי שכם שהציעו שותפות מלאה, שגם היא מבוססת על המשפט: "מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם". במקרה הזה יעקב נאלץ להסכים לברית בגלל שהוא מפחד ממלחמה: "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי", אבל בניו הבינו את הסכנה שבדבר ואמרו שעדיפה מלחמה על פני שלום כזה. הם יצאו למלחמה ומנעו את ההשתלבות של משפחת יעקב בקרב העם החיוי.
שוב ושוב מפחד יעקב ממלחמה, ובסופו של דבר מוצא את עצמו נחלץ בקושי מחיבוק דב. ואולם, יש הבדל בין המלחמה שנמנעה עם לבן ועם החיוים, לבין המלחמה שנמנעה עם עשיו: המלחמה עם לבן נמנעה בגלל התערבותו של הקב"ה, כפי שלבן עצמו העיד. גם המלחמה עם עמי כנען נמנעה מאותה סיבה: "וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". אבל במפגש עם עשיו, לכאורה, הקב"ה כלל לא התערב. נראה כאילו המודיעין של יעקב היה לקוי: הוא חשב שעשיו בא למלחמה, אבל האמת היא שפניו של עשיו היו לשלום: הוא בכה על צוארו של יעקב, סירב לקבל את המתנות, ואף הציע ליעקב את עזרתו ועזרת אנשיו. האם כל ההכנות של יעקב היו לשוא?
מסופר על יהודי שנסע בתל-אביב וחיפש חניה לשוא. פנה אותו יהודי לריבונו של עולם ואמר לו: "אם אתה מסדר לי חניה עכשיו, אני מבטיח להתפלל שלוש תפילות ולהניח תפילין כל יום". ברגע שהוא סיים את המשפט הוא רואה מכונית יוצאת מחניה. פונה היהודי שוב לקב"ה ואומר לו: "אתה יודע מה? עזוב, כבר הסתדרתי לבד"...
מי שקורא את המפגש בין יעקב לעשיו עלול לחשוב שכל ההכנות של יעקב היו מיותרות, אבל האמת היא הפוכה: אולי דוקא בגלל ההכנות האלה המפגש הסתיים כפי שהסתיים. יעקב התכונן בשלושה דרכים: בדורון, במלחמה ובתפילה. מה מבין שלושת הדברים שינה את התמונה? הרי את הדורון עשיו דחה, וגם חלוקת המחנה התבררה כמיותרת, שהרי לא היתה מלחמה. הדבר היעיל היחיד, אם כן, היה התפילה. בדיוק כמו אותו יהודי שחיפש חניה, אולי רק בזכות תפילתו של יעקב השתנה יחסו של עשיו. אל לנו להמעיט בכוחה של התפילה. התפילה יכולה לשנות את המציאות!
אנחנו נמצאים באמצע חודש כסלו וגשם עדיין לא נראה באופק. מישהו אמר לי השבוע שאין צורך להילחץ ולהתחיל תעניות ותפילות על הגשם: הרי גם בשנה שעברה בהתחלה לא ירדו גשמים וגם אז התחילו להילחץ ואמרו תפילה מיוחדת וכו', אבל בסופו של דבר היתה שנה די ממוצעת. אבל נדמה לי שהמסקנה צריכה להיות בדיוק הפוכה: אולי העובדה שבסופו של דבר היתה שנה ממוצעת היא בגלל התפילות שהתפללנו. זה הזמן לזעוק לקב"ה, בתקוה שגם השנה בסופו של דבר תהיה שנה ברוכה וגשומה.