בס"ד                                                                                                                יז טבת תשע"א

דרשה לפרשת שמות

דברים שרואים משם

הם שונים מאיתנו. הם חצו את הגבול בין ישראל למצרים בגלל המצב הכלכלי ששרר בארצם, אבל נראה שטוב להם פה, והם מתחילים להשתלט על איזורים שלמים בארצנו ומתרבים בקצב מבהיל. את כל זה ראה פרעה מלך מצרים, והחליט לעשות מעשה. (על מנת שלא יבינו אותי לא נכון: כל ההשוואה שנעשתה במרומז למה שקורה בימינו הוא בשלב זיהוי הבעיה - שאכן היתה משותפת לימי התנ"ך ולימינו. מאוד יכול להיות שפרעה צדק בחשש שהיה לו מפני בני ישראל. הפגם המוסרי של פרעה לא היה בזיהוי הבעיה אלא בפתרון שהוא מצא לה!).

הפתרון של פרעה היה להפוך את המהגרים לעבדים. גם לבעיית ילדי העובדים הזרים היה פתרון: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". ובתוך המצב הזה נולד משה רבנו. משה הוא אחת הדמויות היחידות בתנ"ך שאנחנו מלווים מלידתו ועד מותו. כבר בהתחלה ברור שהוא נועד להושיע את ישראל. הוא אינו גדֵל ככל אחיו במצוקה ובעבדות, אלא דוקא בביתו של פרעה. מסתבר שעניין זה היה הכרחי להצלחת משימתו, שהרי הוא צריך יהיה לעמוד בפני מלכים ללא מורא ולדרוש באופן תקיף: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי". ואולם, יש חסרון גדול מאוד לאופן שבו גדל משה, והוא הנתק בינו לבין העם. כיצד יכול הוא - שמעולם לא חוה עבדות על בשרו - לשמש שופר לבני עמו הנאנקים תחת העול מאות שנים? זה, כנראה מה שהדאיג גם את משה כשאמר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". בני ישראל הם מאמינים בני מאמינים, והם יודעים שיוסף כבר הבטיח להם: "וֵא-לֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". הבעיה תהיה שהם יגידו "לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". מכל האנשים, אתה הכי פחות מתאים לגאול אותנו, כי אתה עצמך מעולם לא הרגשת את העבדות. אולי זאת הסיבה שהקב"ה גלגל את חייו של משה באופן כזה שמרבית חייו יעברו עליו כגר בארץ זרה, במדין.

אבל גם במדיין ודאי שאי אפשר להשוות את מצבו של משה למצבם של ישראל במצרים. כיצד ניתן לגשר על הפער הגדול הזה, וכיצד יכול משה רבנו לייצג נאמנה את בני ישראל? - התשובה לכך היא היכולת לראות. מרגע שעמד משה על דעתו הוא רואה את אחיו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". וכותב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". זו אינה ראיה בעיניים אלא ראיה עם הלב. הרמב"ם (הלכות מתנות עניים י, א) כותב על מצוות צדקה: "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה". אבל בהמשך הוא כותב "כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל". אין הכוונה למי שאינו נותן כסף לעניים, אלא למי שמעלים את עיניו. גם אם אין לך כרגע כסף בכיס - אל תעלים את עיניך. תסתכל על העני ותזדהה עם הכאב שלו.

ראיית ישראל במצבם היא תנאי הכרחי לגאולתם. והדברים לא אמורים רק כלפי משה, אלא אפילו כלפי ה': "וַיַּרְא אֱ-לֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹקִים". וכפי שהוא אומר: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם".

כל הנביאים (למעט משה רבנו לאחר מתן תורה) קיבלו את נבואתם ע"י חזון כלשהו, שלפעמים הקשר בינו לבין תוכן הנבואה ברור מאוד, ולפעמים פחות. ההתגלות הראשונה של ה' למשה נעשתה מתוך הסנה הבוער, אבל התורה מדגישה שהקב"ה אינו קורא למשה אלא רק לאחר שמשה אומר: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה". רק אח"כ כתוב: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". מהו הדגש על הראיה הזו?

אומרים חז"ל (ספרי זוטא י, לה) שהקב"ה נגלה למשה דוקא מתוך סנה משום "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". כשישראל נמצאים במצב שפל, גם הקב"ה - כביכול - נמצא במצב שפל. המבחן של משה היה האם הוא מסוגל לראות לא רק את בני ישראל בצרה, אלא גם את הקב"ה כך. מסתבר שזה כבר היה קשה מדי למשה: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹקִים". לכן אומרים חז"ל (ברכות ז, א) שכאשר משה ביקש "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", ענה לו הקב"ה: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי". ומסבירה הגמרא: "כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה". אני רציתי שתראה את פניי גם כשהייתי בתוך הסנה, כי אז היית מבין ממש את הצער הגדול שיש לקב"ה כשעם ישראל במצוקה, אבל בשבילך זה היה יותר מדי. אם אתה לא יכול להבין את הצער הגדול של הקב"ה כשישראל בצרה, לעולם לא תוכל להגיע להשגה הגדולה והמוחלטת של ה'.

אנחנו אומרים בתפילה: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה... המקום ירחם עליהם" - מה הכוונה "כל בית ישראל"? הרי ודאי שלא כל בית ישראל נמצאים בצרה ובשביה! שמעתי פעם הסבר שאפילו אם יהודי אחד נמצא בצרה, כולם צריכים להרגיש את זה. אם אדם מבין שמצוקה של יהודי אחר היא גם המצוקה שלו, הוא יתפלל עליו בלב שלם ויקרב את גאולתו.