בס"ד                                                                                                                י טבת תשע"א

דרשה לפרשת ויחי

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹקֵינוּ ה' אֶחָד

בחיזבאללה טענו השבוע שהם גילו מערכות ריגול שהוחבאו בתוך סלע בהרי הלבנון. אולי לכך התכוון יעקב בפרשתנו כשהוא מברך את בניו ואומר: "מִשָּׁם רֹעֶה (=רואה) אֶבֶן יִשְׂרָאֵל"...

בין הברכות שמברך יעקב את בניו מופיע הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". פסוק זה נראה מנותק מההקשר, וכל המפרשים ניסו להבין מדוע הוא נכתב כאן. בדרך כלל מבינים שהפסוק הוא חריג בגלל שאין זו פניה לאף אחד מהבנים שלו, אלא פניה ישירה לקב"ה, שההקשר שלה אינו ברור. אבל האמת היא שהפסוק הזה חריג גם מסיבה אחרת: זו הפעם היחידה בפרשה שמופיע שם ה'! יתרה מזו: אולי לא שמנו לב, אבל שם הוי"ה לא הופיע בתורה אפילו פעם אחת מאז סוף פרשת וישב! כמעט שלוש פרשיות עברו בלי ששם ה' הוזכר בהן פעם אחת. לכל אורך הפרשיות הללו, המקרא משתמש בשם א-לוקות יותר משלושים פעם, אך אף לא פעם אחת בשם הוי"ה.

שם הוי"ה, כידוע, מסמל את מידת הרחמים, בעוד שם הא-לוקות מסמל את מידת הדין. מרגע שנזרע זרע הגלות ובני ישראל ירדו למצרים, לא מופיעה יותר מידת הרחמים אלא רק מידת הדין. אגב, יוסף עצמו, כבר מרגע שהוא הגיע לבית פוטיפר התייחס לקב"ה בשם א-לוקות. לאשת פוטיפר הוא אומר: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹקִים". בבית הסוהר הוא אומר: "הֲלוֹא לֵא-לֹקִים פִּתְרֹנִים", כשהוא עומד בפני פרעה: "אֱ-לֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", כשהוא מתמנה להיות משנה למלך ונולדים לו שני בנים, לאחד הוא קורא מנשה - "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", ולשני אפרים - "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי", וגם כשהוא מדבר עם אֶחָיו הוא אומר: "אֶת הָאֱ-לֹקִים אֲנִי יָרֵא".

ואולם, דוקא כאשר יוסף נמצא בשפל הגדול ביותר, בבית פוטיפר ובבית הסוהר, המקרא מתייחס לקב"ה שוב ושוב דוקא בשם הוי"ה ולא בשם א-לוקות. יוסף אולי חשב שכל מה שקורה לו זה במידת הדין, אבל האמת היא שהכל היה במידת הרחמים: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף". ישנו סיפור ידוע על אדם שחלם שהוא רואה עקבות בחול. כל חייו עברו לנגד עיניו, ובכל מקום שהלך הוא ראה שני זוגות עקבות – שלו ושל הקב"ה שליוה אותו. אבל דוקא ברגעי חייו הקשים ביותר הוא ראה רק זוג עקבות אחד. תהה אותו אדם אם הסיבה שהיה לו כל כך קשה באותם רגעים היא בגלל שהקב"ה עזב אותו ברגעים אלו. הסביר לו הקב"ה: ברגעים אלו, שאתה חשבת שאתה לבד, אני נשאתי אותך על כפיי. העקבות האלו הן העקבות שלי ולא שלך... דוקא ברגעים שבהם חשב יוסף שהקב"ה מתייחס אליו במידת הדין - דוקא שם התברר שהיתה זו מידת הרחמים שליוותה אותו.

כנגד מידת הרחמים ומידת הדין שבהן מתגלה ה' בעולם, ישנן בעבודת האדם שתי בחינות:  אהבה ויראה. בתפילה הנאמרת ע"י הנשים בעת הדלקת נרות שבת, נאמר: "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה' יראי א-לוקים, אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים". כאשר מתייחסים לקב"ה בשם א-לוקים שהוא מידת הדין, מדובר על יראה, וכאשר מתייחסים אליו בשם הוי"ה, שהוא מידת הרחמים, מדברים על אהבה. כך זה גם בכל התורה כולה: בכל מקום שכתוב לאהוב את ה', כתוב שם הוי"ה, כגון: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹקֶיךָ", ובכל מקום שכתובה יִרְאָה כתוב שם א-לוקים, כגון: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹקִים אַתָּה".

אומר האדמו"ר מסלונים, ב'נתיבות שלום', שזה היה הויכוח בין יעקב ליוסף בברכת מנשה ואפרים. כאשר יוסף נותן שמות לשני בניו הוא מבחין בתהליך שהוא עבר. מנשה מסמל את מידת הדין ואת הצרות שעברו עליו: "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי", ואילו אפרים  מסמל את הטוב שהוא קיבל: "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹקִים" (למרות שגם שָׁם מופיע שֵׁם א-לוקים, כי יוסף הרגיש לכל אורך הדרך שהוא מונהג במידת הדין). יעקב רוצה להקדים את אפרים למנשה, כי מידת האהבה גדולה ממידת היראה, והרחמים צריכים לבוא לפני הדין, אבל יוסף מתעקש שצריך לברך את מנשה קודם, כי 'סור מרע' קודם ל'עשה טוב'.

חז"ל אומרים (פסחים נו, א) שכשיעקב קרא לכל בניו ורצה להגיד להם מה יקרה באחרית הימים, נסתלקה ממנו שכינה, והוא התחיל לחשוש שמא יש ביניהם מי שאינו ראוי. מיד אמרו כולם יחד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (=כשהכוונה ליעקב אביהם), ה' אֱ-לֹקֵינוּ ה' אֶחָד". אין הכוונה רק שהם מאמינים בכך שיש בורא לעולם, אלא שהם מבינים ששני השמות - ה' והא-לוקים - הם אותו אחד. יעקב ומשפחתו נמצאים במצרים, ובאופק הקרוב רואים רק את מידת הדין. שם הוי"ה לא מופיע בתורה כבר זמן רב. אבל יעקב רוצה לגלות להם מה יקרה באחרית הימים - כאשר הקב"ה יתגלה במידת הרחמים. לכן, אחרי שהם מצהירים שהם מבינים שמידת הרחמים ומידת הדין שתיהן אחת, הוא יכול להוסיף בברכותיו את המשפט: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" - בציפיה לישועה שבה יתגלה ה' במידת הרחמים.