בס"ד ז מרחשון תשע"א
דרשה לפרשת לך לך
אילו המלאך לא היה מתערב
כמו אין צרות אחרות בעולם. הרעב כבר נשכח, המלחמות מתגמדות. כל הדברים האחרים נדחקו הצידה, והעולם כולו עוקב אחרי הדרמה האנושית של הלכודים. אחרי ימים של רבים של מתח, לפנות בוקר מגיעה הבשורה המשמחת: כולם חולצו בשלום. לוט וכל משפחתו שבו הביתה, מלך סדום יכול לנשום לרווחה, מלכיצדק מלך שלם מוציא לחם ויין, ואז מתחילות החגיגות.
כמובן שלמרות הדרמה האנושית והנוגעת ללב של חילוץ השבויים, הסיפור הזה לא היה נכנס לתנ"ך אילולא היה זה אחד הנסיונות של אברהם. והנסיון אינו קל:האם הוא יסכן את חייו בשביל להציל את בן אחיו, לאחר שזה עזב אותו, ובנוסף על כך יחלץ גם את כל תושבי סדום הרשעה?
המשנה (אבות ה, ג) אומרת שאברהם אבינו התנסה בעשרה נסיונות, אבל האמת היא שרוב הנסיונות היו נסיונות לשרה לא פחות מאשר לאברהם. גם היא עזבה את ארצה ואת מולדתה ואת בית אביה, וגם היא נאלצה מיד אח"כ לעזוב את הארץ בעקבות הרעב. יתרה מזו: חלק מהנסיונות של שרה היו אפילו קשים מאלו של אברהם: אם אחד הנסיונות של אברהם הוא העובדה שהוא נאלץ למסור את שרה לפרעה ולהעלים את העובדה שהיא אשתו, הרי שלשרה עצמה - שנלקחה בכח לבית פרעה - ודאי היה הנסיון קשה פי כמה וכמה!
גם נסיון העקרוּת היה קשה לשרה יותר מאשר לאברהם. אברהם הרי זכה לבן בגיל 86, ואילו שרה זכתה לבן רק בגיל תשעים. יתרה מזו: כאשר שרה ראתה שהיא אינה יולדת לאברהם, היא היתה זו שהחליטה למסור את שפחתה לאברהם: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". זו אחת ההחלטות הקשות ביותר שאשה יכולה לקבל על עצמה: לא רק היאוש מהנסיונות להביא ילדים לעולם, אלא גם הויתור על הזוגיות בשביל להיטיב עם בעלה. ואף יותר מכך: למסור את שפחתה לבעלה, ובכך גם לקחת את הסיכון שהשפחה תירש את גבירתה.
ובאמת, ברגע שהגר נכנסה להריון, כפיות הטובה לא אחרה לבוא: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ". זהו, ודאי, נסיון נוסף לשרה. שרה, שהיא ובעלה חרתו על דגלם את ערך החסד, צריכה להתמודד עם שפחה רעה וכפויית טובה אשר מזלזלת בה ואינה מקבלת את מרותה. בסופו של דבר שרה לא מוותרת: היא מענה את הגר עד שהגר בורחת ופונה לעבר מולדתה, מצרים.
כאן יכול היה הסיפור להסתיים. בנו של אברהם נולד במצרים, גדל עם אמו במשפחה חד-הורית, ומעולם לא חלם על זכות השיבה. אבל אז הגיעה התערבותו של המלאך ושינתה את פני ההסטוריה: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ". לזכותה של הגר ייאמר: בעקבות ציווי המלאך היא חזרה להתענות תחת ידי שרה ונשארה בבית אברהם במשך למעלה משש עשרה שנה!
אבל עכשיו כל ההסטוריה השתנתה: במקום שישמעאל יגדל עם בני עמו במצרים, הוא יגדל באותו בית עם יצחק שנים רבות, ויתחיל להרגיש שהוא בעל הבית. בשלב מסוים לא יהיה מנוס וכולם יבינו שיצחק וישמעאל לא יכולים לחיות באותה מדינה. בסופו של דבר יצטרך אברהם בכאב גדול לגרש את הגר וישמעאל למצרים - שזה בעצם מה שתכננה הגר לעשות לפני שנים, אבל יהיה לכך מחיר.
בחכמה שלאחר מעשה אפשר לשאול: האם לא היה עדיף ששרה תחכה בסבלנות ולא תציע את הגר לאברהם? האם - מאוחר יותר - כשהקב"ה הבטיח לאברהם זרע, לא היה עדיף שאברהם יוותר על המשפט "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ"? אבל על אברהם ושרה, כמובן, אי אפשר לשאול את השאלות האלו. הרי הם לא ידעו את התכנית הא-לוקית. השאלה היא הרבה יותר קשה על הקב"ה: אחרי שהגר כבר ברחה, למה המלאך היה צריך להתערב? למה הוא לא נתן להם להשתקע במצרים?
התשובה היא שגם זה מנסיונותיהם של אברהם ושרה. הקב"ה לא רוצה שזה יהיה קל: שהגר תברח ואז הארץ תישאר ליצחק. הקב"ה רוצה שתהיה כאן התמודדות: הגר וישמעאל יעזבו רק אחרי שאברהם ושרה יבינו מה המשמעות של "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".
ואולי יש גם סיבה נוספת: גם לישמעאל יש תפקיד בעולם. הקב"ה רוצה שהוא יגדל בבית אברהם כי זה ודאי ישפיע על אישיותו. חז"ל אמרו (בבא בתרא טז, ב) שישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו. כשעשיו רואה שבנות כנען רעות בעיני אביו הוא לוקח לאשה את בתו של ישמעאל, כי הוא מבין שישמעאל הוא הדבר הקרוב ביותר לדרך החיים שאביו מאמין בה. המלאך החזיר את הגר לבית אברהם כי ישמעאל צריך להיוולד בבית אברהם, לעבור את ברית המילה ולהתחנך ע"י אברהם, שעליו אמר ה' "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
אנחנו לא מגלגלים את ההסטוריה. לקב"ה יש תכניות משלו, וגם אם אנחנו לא מבינים אותן, וגם אם חשבנו שהכל יהיה הרבה יותר פשוט וזה רק מסתבך, עלינו להאמין שהכל מתגלגל בכיוון הנכון.