בס"ד כג שבט תשע"א
דרשה לפרשת משפטים
גבולות חופש הביטוי
מה הם הגבולות של חופש הביטוי? האם מותר לומר דברים חמורים על איש ציבור? ומה אם מדובר בדברים שיכולים להוות סכנה? האם יש הבדל נגד מי אומרים את הדברים? המשפט הישראלי מודד את הדברים על פי הסכנה הנשקפת למאויים, אבל התורה אינה מתעניינת בכך כלל. בפרשתנו מצינו שלושה אנשים שאותם אסור לקלל: ההורים:"מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", הדיין "אֱ-לֹקִים לֹא תְקַלֵּל", והנשיא: "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר".
מדוע אסור לקלל את האנשים האלה? האם התורה חוששת מהכח המאגי של הקללה? האם זה דומה ליחסה של התקשורת לטקסים התמהוניים של פולסא דנורא? - ודאי שלא. הבעיה בקללה אינה הנזק שהיא יכולה לגרום להורים, לדיין או לנשיא, אלא העובדה שהיא נובעת מזלזול כלפי אנשים שאותם אנחנו מחוייבים לכבד. הקללה היא ההיפך מהכבוד. כבוד הוא מלשון כבד, ואילו קללה היא מלשון קל. מי שמקלל אדם אחר, מזלזל באותו אדם, והופך אותו לקל יותר, במקום לכבד אותו.
התורה אוסרת לקלל את ההורים, הדיין או הנשיא בגלל שקללה כזו מהווה פגיעה בכבודם. יתרה מזו: בגמרא (סנהדרין סו, א) מובאת מחלוקת תנאים האם הפסוק "אֱ-לֹקִים לֹא תְקַלֵּל" מתייחס לדיינים או לקב"ה, כלומר האם המלה 'אֱ-לֹקִים' בפסוק הזה היא אחד מהשמות של הקב"ה או שזה כינוי לדיינים. ואולם, מסקנת הגמרא היא שזה לא משנה: כולם מודים שמהפסוק הזה לומדים את שני הדינים: גם את האיסור לקלל את הקב"ה וגם את האיסור לקלל את הדיין. התורה בחרה להעלים את האיסור לקלל את הקב"ה, ולהסתיר זאת בתוך הפסוק העוסק בקללת הדיינים.
נהוג לחלק את עשרת הדיברות למצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. בחמש הדיברות הראשונות מופיע שמו של ה' בכל אחת מהמצוות, ולכן נהוג לסווג אותן כמצוות שבין אדם למקום, ואילו בחמש הדיברות האחרונות לא מופיע שם ה' אפילו פעם אחת, ולכן נהוג לסווג אותן כמצוות שבין אדם לחבירו. המצוה החמישית, 'כבד את אביך ואת אמך', לכאורה היתה צריכה להיות בלוח השני, ביחד עם כל המצוות שבין אדם לחבירו, אבל היא נמצאת בלוח הראשון, ושם ה' אכן מוזכר בה. מדוע? - מסביר ה'כלי יקר' (שמות כ, יב) שהמצוה הזו היא בעצם מצוה שבין אדם למקום, כי "שלושה שותפים לו לאדם", ומי שמכבד את אביו ואמו - שמהם הוא קיבל את גופו, ודאי יכבד את הקב"ה - אשר נתן לו את נשמתו. זו גם הסיבה לכך שהתורה בחרה ללמד אותנו לא לקלל את הקב"ה בתוך המצוה לא לקלל את הדיינים. מתוך הכבוד להורים, לדיינים ולנשיא נלמד איך לכבד את הקב"ה. אמרו חז"ל (אבות ד, יב): "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים". יש קשר ישיר בין מידת הכבוד שאדם רוכש לרבו, לבין זו שהוא רוכש כלפי הקב"ה.
ואולם, חז"ל (מכילתא דר' ישמעאל פרשה יט) למדו מהפסוק הזה דבר נוסף: "אין לי אלא דיין ונשיא. שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר 'בעמך לא תאור', מכל מקום". הפסוק הזה אינו אוסר רק לקלל את הקב"ה, הנשיא או הדיין, אלא גם כל אחד מישראל, וזה רמוז במלה 'בעמך'. וצריך לשאול: אם הפסוק הזה בא לרבות כל אדם, למה לא כתוב בפשטות: "לא תקלל את חברך"? למה צריך לרבות את זה מהמלה 'בעמך' שמתייחסת לנשיא? - התשובה היא, אולי, בגלל שהתורה רוצה שנבין למה אסור לקלל אדם אחר: לא בגלל שהקללה עלולה להזיק לו, אלא בגלל שזה מביא לזלזול בכבודו. וכפי שאסור לזלזל בכבודו של המלך, הדיין או הנשיא - כי יש בכך פגיעה בקב"ה, כך אסור גם לזלזל בכבודו של יהודי אחר, כי כל אדם הוא בצלם א-לוקים, וכל בזיון של האדם הוא בזיון של הקב"ה. כפי שציטטנו לעיל: "כבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים".
רק הסתייגות אחת אמרו חז"ל (יבמות כב, ב) לאיסור לקלל: "ונשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך". אדם שאינו מתנהג כפי שמישהו מעם ישראל אמור להתנהג, גם אם הוא נשיא, דיין או אפילו מלך, אין איסור לקלל אותו. הרי כל החיוב לכבד את המלך, הדיין או הנשיא, נובע מכך שהם חלק מעם ישראל, ומטרת המצוה הזו היא כדי שמתוך הכבוד שלהם נלמד לכבד כל אחד מישראל. אבל אם הם אינם מתנהגים כחלק מהעם, אין חובה לשמור על כבודם. ומסביר הרש"ר הירש: אין הכוונה רק למלך חוטא או רשע, אלא גם למלך שאינו מרגיש עצמו חלק מהעם. נשיא שיורד אל העם, מתנהג כמו אחד מכולם - אסור לקלל אותו. אבל ככל שהמנהיג מתרחק מה"עַמְּךָ", ככל שהוא מנתק מגע מהדברים המעסיקים את שאר העם - הוא הופך להיות מועד יותר לקללות.