בס"ד יד אדר א תשע"א
דרשה לפרשת כי תשא
הסרת הנזמים
קשה היה לצפות את זה מראש. מי היה מאמין שמליוני אנשים קשי יום, שמעולם לא הורגלו בדמוקרטיה, וחיו כל ימיהם תחת שלטון דיקטטורי במצרים - יוכלו להתקהל ולהתגבר על המנהיגים הבלתי מעורערים, ובסופו של דבר אף להציע חלופה לשלטון. אבל זה בדיוק מה שקרה: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". וכאן מתחיל אחד הסיפורים העצובים ביותר בתולדות עם ישראל. איך מגיב אהרון כשהוא כבר מבין שהוא לא יעמוד בפני הלחץ של הקהל? בשלב הראשון הוא ודאי ניסה לדחות אותם. אבל חז"ל (סנהדרין ז, א) אומרים על הפסוק "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", שבעצם יש לקרוא זאת "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיָּבֶן מִזָּבֻחַ לְפָנָיו" - כשאהרון ראה שרצחו את חור שניסה להתנגד להם, הוא הבין שהפעם מדובר בעניין רציני, והם לא ילכו על פחות מהחלפת השלטון.
מה, אם כן, עושה אהרון? קודם כל הוא מנסה למשוך זמן ע"י זה שהוא שולח אותם לקחת את התכשיטים מהנשים שלהם: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי". ואולם, בסופו של דבר האנשים היו להוטים מאוד, והם אפילו לא הלכו לשאול את הנשים אלא פרקו את התכשיטים שלהם עצמם: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם".
האמת היא שהבקשה של אהרון היא מוזרה: למה הוא מבקש דוקא את הנזמים? הרי מאוחר יותר, כשייבנה המשכן, יביאו בני ישראל את כל התכשיטים, כמו שכתוב (שמות לה, כב): "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב". סביר להניח שיש לבני ישראל תכשיטים רבים, ומדוע מבקש אהרון רק את הנזמים? כמובן שיכול להיות שזה עוד טריק לעכב את בניית העגל, אבל נדמה לי שיש כאן משהו נוסף. ראשית צריך להבין: ממתי שמים נזמים על האזניים? הרי נזם הוא תכשיט לאף! כך היה אצל עבד אברהם (בראשית כד, מז) ששם את הנזם על אפה של רבקה: "וָאָשִׂים הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ". גם בדברי ישעיהו (ג, כא), מופיע הביטוי "נִזְמֵי הָאָף", וכן יחזקאל (טז, יב) שמדגיש שנזם הם תכשיט לאף ואילו עגילים הם לאזניים: "וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ". כך מוכח גם מהביטוי המפורסם במשלי (משלי יא, כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר". הנזם, אם כן, הוא תכשיט לאף. מה פשר הסרת הנזמים מהאזניים?
התשובה היא שהסרת נזמים מהאזניים אכן מופיעה בתנ"ך, אבל נראה שאין הכוונה רק להסרה של תכשיט אלא למעשה של הכנעה. נזם באף הוא רק תכשיט, אבל נזם באוזן מסמל משהו. בכל מקום שמצינו הסרת נזם מהאזניים, זה מסמל קבלת מרות. בפעם הראשונה מופיע הדבר כאשר ה' אומר ליעקב לעלות לבית אל, והוא אומר למשפחתו (בראשית לה, ב): "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם". כתוצאה מכך נאמר: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם".
הפעם הנוספת שאנחנו מוצאים הסרה של נזמים היא בספר שופטים (פרק ח), כאשר בני ישראל באו אל גדעון ואמרו לו: "מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ". גדעון, בתגובה, אומר להם: "אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ", וכך הם אכן עושים.
הסרת הנזמים מהאזניים, אם כן, אינה רק אמצעי להביא את הזהב לצורך העגל, אלא טקס העומד בפני עצמו. זה גם יכול להסביר את רציעת אזנו של מי שבוחר להיות עבד: כאשר יש לאדם נזם באוזן, זהו סמל לכך שהוא בן חורין. כאשר הוא מסיר את הנזם ומוסר אותו, הוא משעבד את עצמו. אדם שבוחר להיות עבד אחרי שהתורה משחררת אותו, נוטל מעצמו את חירותו, והיה צריך להעביר לאדונו את הנזם - אילו היה לו. אך מכיון שהוא כבר במצב של עבדות גם לפני כן, לא היה לו נזם באזנו, ולכן האדון רוצע את אזנו - ובכך הוא מסמל את העובדה שהוא ממשיך להיות האדון שלו.
הפעם השניה שבני ישראל הורידו תכשיטים מעליהם היתה לאחר חטא העגל. כשהם שמעו את דברי ה', התגובה שלהם היתה "וַיִּתְאַבָּלוּ, וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו". אבל מסתבר שהיו כאלו שבכל זאת היו להם תכשיטים, שהרי מיד אחר כך אומר להם הקב"ה: "וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ", ואכן אח"כ כתוב: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם".
מעניין שבפעם הראשונה הם הסירו את התכשיטים בהתלהבות, והשורש שהתורה משתמשת בו הוא פורקן: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם", ואילו בפעם השניה הם עושים זאת עם הרבה פחות התלהבות, והמלים הם "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם". בפעם הראשונה זה פורקן, ובפעם השניה הצלה. אותה פעולה של הסרת תכשיטים יכולה להיות החטא החמור, אבל גם התיקון. פעמים רבות, בחטא עצמו טמון גם שורש התשובה. אם נדע לנתב את אותם כוחות שיש לנו כדי לחטוא - ולמשוך אותם לעשיית מעשים טובים, זוהי התשובה האמיתית.