בס"ד ז אדר א תשע"א
דרשה לפרשת תצוה
הציץ והפעמונים
המתח נגמר. עכשיו סוף סוף יודעים מי יקבל את התפקיד. למרות פקפוקים שהיו בגלל דברים שהוא עשה בעבר, הוחלט שהוא המתאים ביותר, ולכן לאחר חפיפה אינטנסיבית של שבוע ימים הוא יתחיל בעבודתו. בשבוע שעבר קראנו על בניית המשכן וכל כליו, אבל לא היה אפילו רמז לזהותו של מי שיהיה הדמות המרכזית בו. שמו של אהרון לא הוזכר אפילו פעם אחת עד תחילת הפרשה שלנו: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי". גם אם נדמה לנו שהמינוי היה צפוי, שהרי אהרון הוא אחיו של משה רבנו ומי שהוציא את בני ישראל ממצרים, המינוי הזה אינו פשוט כל-כך: מקורות יודעי דבר אומרים שבשבוע הבא עוד יתבררו דברים שעשה אהרון ועלולים היו להעיב על המינוי הזה.
אחד משמונה הבגדים שהיו לכהן הגדול הוא ציץ הזהב שהיה על מצחו, ועליו כתוב "קדש לה'". יש משחק, להבדיל, שבו מלבישים לאדם כתר על הראש ועליו כתוב משהו, והוא צריך, ע"י שאלות של כן ולא, לגלות מה כתוב לו על המצח. כשמשהו כתוב לך על המצח - כולם רואים את זה חוץ ממך. כל מי שראה את הציץ על מצחו של הכהן הגדול ודאי הרגיש משהו מיוחד, אבל הכהן עצמו לא ראה את זה. יתרה מזו: פוסקים רבים (רדב"ז על הרמב"ם, מנחת חינוך מצוה צט, ועוד) כתבו שאפילו המעיל של הכהן הגדול, שלדעת הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ט, ג) היו בו ארבע כנפות, לא היתה בו ציצית. כל עם ישראל רואה את הציצית על מנת להיזכר בכל המצוות, ורואה את שמו של הקב"ה על מצחו של הכהן הגדול, ורק הכהן הגדול אינו רואה את שני הדברים האלה. חז"ל אומרים (מנחות מג, ב) שכשהגיע דוד המלך לבית המרחץ ראה עצמו בלא ציצית ובלא תפילין ונבהל שאין עליו שום מצוה, עד שנזכר בברית המילה, ועל כך אמר "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית" - על ברית מילה שניתנה ביום השמיני. (אגב, השבוע זכיתי גם אני ב"ה בשמינית - בת שמינית - אבל היא תהיה בלי ציצית ותפילין וגם בלי ברית מילה, אז כדי שלא אהיה ערום מהמצוות אנצל במה זו להודות לבורא העולם על כל הטוב שגמלנו...) לכהן הגדול אמנם היו תפילין על הראש בזמן שהוא לבש את בגדי הקדש (זבחים יט, א), אבל ציצית לא היתה לו. אמנם המעיל היה עשוי כולו תכלת, אבל כידוע גם טלית שכולה תכלת צריכה ציצית. רק לכהן גדול לא היתה ציצית. מדוע?
התשובה היא שבקצה המעיל של הכהן הגדול, במקום פתיל תכלת, היו פעמונים ורימונים. מהי מטרת הפעמונים האלה? - נאמר בפרשה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". מי הוא זה שצריך לשמוע את הקול הזה? הרשב"ם כותב ששאר הכהנים צריכים לשמוע את הכהן הגדול לפני שהוא נכנס לקדש הקדשים, מכיון שכתוב (ויקרא טז, יז) בעבודת יום הכיפורים: "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ", ואולם ההסבר הזה קשה מאוד, שהרי הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים בבגדי לבן וללא מעיל התכלת שלו!
לכן, מסביר בעל "הכתב והקבלה אבל הכהן הגדול צריך לעשות זאת ע"י חוש השמיעה: בכל מקום שהוא הולך הוא שומע את צלצול הפעמונים שמזכירים לו מי הוא ומה תפקידו. בדרך כלל מבינים את הפסוק: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" - קולו של אהרון, אבל לפי בעל "הכתב והקבלה" אולי צריך להבין שהכוונה לקולו של המעיל, כפי שאכן משמע מתחילת הפסוק: "וְהָיָה " שהפעמונים לא נועדו לאחרים אלא לכהן הגדול בעצמו: כל אדם צריך להיזכר במצוות ע"י חוש הראיה: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'",(=המעיל) עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ".
ואולי זאת היתה מטרת הרימונים, שהיו עשויים מתכלת וארגמן ותולעת שני: בין אם נסביר כמו רש"י - שהרימונים היו תלויים על שולי המעיל בין הפעמונים, ובין אם נסביר כמו הרמב"ן - שכל פעמון היה עטוף ברימון - הרימונים היו מעמעמים את הצליל שהשמיעו פעמוני הזהב. מי שצריך לשמוע את דנדון הפעמון הוא הכהן הגדול ולא כל הסובבים אותו.
שני דברים שהיו על הכהן הגדול הזכירו את ה' בכל רגע: הציץ שעל ראשו, והפעמונים, שהגיעו כמעט לרצפה. אלא שהציץ נראה ע"י אחרים, והפעמונים נשמעו לכהן הגדול עצמו. יש שני הבדלים בין חוש הראיה לחוש השמיעה: כדי לראות משהו צריך להפנות את הראש לשם, אבל אחרי שאתה מפנה את הראש אתה יכול לראות ולהבין הכל בבת אחת. כדי לשמוע משהו, לעומת זאת, לא צריך להפנות את הראש, אבל מצד שני אי אפשר להבין דברים רבים ע"י שמיעה: כפי שאמרו חז"ל (ראש השנה כז, א): תרי קלי לא משתמעי (=שני קולות אי אפשר להבין). הכהן הגדול צריך להיות מרוכז בעבודתו כל הזמן, ולכן אינו צריך להסיט את עיניו כדי לראות את ה'. כל הווייתו היא הויה של קדושה, ולכן אין לו צורך בהזכרת ה' בחוש הראיה, אלא דוקא בחוש השמיעה. כל אדם אחר, לעומת זאת, נקרא לעזוב מדי פעם את עיסוקיו ולהביט בציצית או בציץ (שניהם מהשורש 'להציץ'), ולהיזכר בקב"ה.