בס"ד ה אדר ב תשע"א
דרשה לפרשת ויקרא
המשכן והבמות
בכל קרבנות החטאת יש כותרת קבועה, שמתחילה במלה 'אם'. רק לגבי הנשיא, במקום המלה 'אם', מופיעה המלה 'אשר': "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא". אומרים על כך חז"ל (זהר ויקרא כג, א) שבגלל שהנשיא ממונה על הציבור ורבים כפופים לו, לבו גס בו, וברור שהוא יחטא. מסתבר שפעם היו רבנים שהסכימו לקבל את העובדה שהנשיא הוא חוטא...
התורה קובעת שכל מי שחוטא - בין אם הוא נשיא, כהן גדול או אדם פשוט - מביא את קרבנו במשכן. השבוע למדנו בדף היומי שאפילו בשעת היתר הבמות, כשכל אחד יכול היה להקריב קרבנות בביתו, זה היה נכון רק לגבי קרבנות נדבה, אבל את קרבנות החובה היו מקריבים רק באהל מועד.
שש תקופות היו לעם ישראל ביחס לאיסור הבמות (=המזבחות הפרטיים שבהם הקריבו קרבנות לה'): 1. עד בניית המשכן. 2. במדבר. 3. בגלגל (=ארבע עשרה שנים בזמן שישראל עסקו בכיבוש הארץ ובחלוקתה). 4. בשילה. 5. בנוב וגבעון (=מעמד הלכתי זהה בשני המקומות), 6. בירושלים. עד בניית המשכן כל אחד יכול היה להקריב קרבן בכל מקום. לאחר שנבנה המשכן נאסרו הבמות, וכל הקרבנות נעשו רק ע"י כהנים במשכן. ואולם, כשהתחילו בכיבוש הארץ חזר היתר הבמות למשך 14 שנה, שבהן היה המשכן בגלגל. מרגע שנבנה המשכן בשילה חזר איסור הבמות, עד שחרבה שילה, לאחר 369 שנים. לאחר חורבן שילה - כשהמשכן היה בנוב ובגבעון - חזרו הבמות להיות מותרות במשך 57 שנים, עד שנבנה בית המקדש, ומאז ועד היום אסור להקריב קרבנות בבמות. לסיכום: בשלושה מקומות היתה למשכן בלעדיות: במדבר, בשילה ובירושלים. אבל כשהמשכן היה בגלגל בנוב ובגבעון, לא היתה לו בלעדיות, וכל אחד יכול היה להקריב קרבן בביתו. במה שונה המשכן בשלושת המקומות הללו?
שני תפקידים עיקריים יש למשכן: מצד אחד זהו מקום השראת השכינה, המקום שבו מתגלה הקב"ה למשה ומוסר את התורה, ומצד שני זהו מקום עבודת הקרבנות. אלו שני תפקידים שונים ואפילו מנוגדים במובן מסוים: מסירת התורה נעשית ע"י משה והכיוון בה הוא מלמעלה למטה, ואילו עבודת הקרבנות נעשית ע"י אהרון, והכיוון בה היא מלמטה למעלה.
לאיזה אחד משני החלקים שייך הארון? - לכאורה רק לחלקו של משה. הרי מבין הכרובים יצא דבר ה' למשה, ואילו אהרון נכנס לשם רק פעם אחת בשנה. ואולם, האמת היא שיש קשר הדוק גם בין הארון לבין הקרבנות: בעבר עמדנו על כך שהאש שפגעה בנדב ואביהוא בחנוכת המשכן יצאה מקודש הקדשים, ובדרכה למזבח החיצון היא פגעה בשניהם בעת שעמדו סמוך למזבח הקטורת. האש שאוכלת את הקרבנות יוצאת מקודש הקדשים, ולכן בבית השני, שבו לא היה ארון, גם לא היתה האש הזו (יומא כא, ב).
כעת ניתן להבין גם מה ההבדל בין המשכן כשהוא היה במדבר, בשילה ובירושלים, לבין המשכן כשהוא היה בגלגל, בנוב ובגבעון: בכל המקומות שבהם היה אפשר להקריב קרבן בבמות, היה זה בגלל שהארון לא היה במשכן: כאשר עסקו בני ישראל בכיבוש הארץ הארון יצא איתם למלחמות, וממילא במשכן שבגלגל היה רק מזבח. כשנבנה המשכן בשילה התאחדו שוב הארון והמזבח - וחזר איסור הבמות. לכן במלחמה עם הפלשתים היה זה מפתיע לראות את הארון יוצא שוב למלחמה, עד שהפלשתים אמרו: "אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם" (שמו"א ד, ז). זה היה חטאם של ישראל שהפרידו שוב בין הארון לבין המזבח. לאחר שחרבה שילה - המשכן עבר לנוב ולגבעון, אבל הארון כבר לא חזר למשכן. כשהוא חזר מהפלשתים הוא היה בקרית יערים, בבית עובד אדום ובעיר דוד. לכן, בתקופה הזו, שהארון אינו במשכן, חזר היתר הבמות. ראינו, אם כן, שכאשר הארון הוא חלק מהמשכן, אסור להקריב קרבנות במקום אחר, אבל כאשר הארון אינו במקומו, אין הבדל מהותי בין המשכן לביתו הפרטי של כל אדם, וכל אדם נקרא להפוך את ביתו למקדש מעט.
היום, בעוונותינו, אין ארון וגם לא מזבח. במקום הארון יש לנו את התורה, ובמקום המזבח - את התפילה. אומרת הגמרא (ברכות ח, א) שר' אמי ור' אסי היו גרים בטבריה והיו שם שלושה עשר בתי כנסת, אבל הם הקפידו להתפלל רק במקום שבו הם גם למדו תורה. בית מדרש אינו רק המקום הנכון ביותר ללימוד תורה, אלא גם המקום הנכון לתפילה - בדיוק כמו שהמשכן קיבל את הבלעדיות שלו רק כשהיה בו גם הארון.
ואולם, כפי שפתחנו: לגבי קרבנות החובה, גם כאשר הארון לא היה במשכן, הם תמיד הוקרבו שם. גם בתקופת היתר הבמות אסור היה להביא קרבן חובה בביתך הפרטי. כך הוא גם לגבי תפילות החובה: ההלכה היא (או"ח צ, ט) שגם אם אדם איחר את התפילה בציבור, עדיף שיתפלל בבית הכנסת ולא בביתו. ההשתתפות של האדם עם הציבור היא הדרך להעלות את התפילה והקרבנות לקב"ה.