הקרב על בארות יצחק
הקרב על בארות יצחק מאת דוקטור נחום ברוכי
הקדמה בנימה אישית:
מאז שהצטרפתי לבארות
יצחק התעניינתי בפרטי סיפור הישוב, וככל שהתמחתי בהיסטוריה ובצבא, התגבשה בלבי
ההחלטה לחקור מחדש את סיפור עמידתה של הקבוצה במושגים צבאיים וככל האפשר באופן
אוביקטיבי, חף מנוסטלגיה, תוך שימוש בכלי מחקר מדעיים, הצלבת עדויות ועימות
(ואימות) ביניהן. משימה זו קשה וכמעט בלתי אפשרית, ראשית, בגלל מגבלות הזיכרון
האנושי. שנית, כבר מההתחלה היו לאותן עובדות יותר מאמת אחת, כל עד וזווית הראיה
שלו, עד שאין כל אפשרות לגשר ביניהן.
הקדמה:
סיפור הקרב בבארות יצחק נכתב לראשונה בשנת תש"ט ופורסם בחוברת
"בשערי עזה". המהדורה ההיא הייתה מבוססת על עדויות חברים מרכזיים וכדרך
הימים ההם נמנעו מציון פרטים אישיים ושמות אנשים.
עברו חמישים שנה, כמה מהאנשים שלקחו חלק באירועי הימים ההם הלכו
לעולמם. אצל אחרים הזיכרון כבר לא צלול כמו שהיה פעם, מאידך - ארכיונים נפתחו,
וחומר שהיה אז "דוחות צבאיים חסויים" עומד היום לרשותנו. לא מעט עדים
שמרו את סיפורם מתוך צניעות, או שפשוט לא נתבקשו לספר אותו, או שאיש לא טרח לרשום
עדויות בצורה מסודרת.
הסיפור החדש-ישן מבוסס בראש וראשונה על "בשערי עזה".
אליו נוסף תיק חקירה שנערכה על ידי צה"ל בשנת תש"ט ו"הופשר",
לבקשתנו, בארכיון צה"ל. פרטים רבים מצויים בארכיון הפלמ"ח. אל אלו נוספו
סיפורי חברים רבים, אותם ליקטתי בשנים האחרונות אחד לאחד. המחקר עוד לא הושלם וכל מי
שרשימה זו תעורר אצלו זכרונות רדומים מוזמן לספר אותם.
ההתחלה:
מלחמת העצמאות פורצת בכ"ט בנובמבר 1947. לקראת מועד זה מתרבות
הידיעות על כוונת אנשי הכנופיות לשבש את החיים הנגב לכן מחליטה מפקדת ההגנה להוריד
לשם את הגדוד השני של הפלמ"ח ולשלב תחת פיקודו את כל הכוחות, כולל חברי
הישובים שבאזור.
עם פרוץ המאורעות מציעים הבריטים, שעדיין לא השלימו עם החלטות
האו"מ, לסייע בפינוי כל הישובים כדי למנוע את הטבח הצפוי, לדעתם. ההצעה כמובן
נדחית.
בעיות הביטחון מתמקדות בשמירה על קו המים ועל דרכי העפר שבין הישובים,
שמתבצעת בסיורי חוליות פלמ"חניקים עם נשק מפורק ומוסתר. ב- 9.12 נרצחים שישה
אנשי פלמ"ח בכפר שועוט, שלושה מצליחים להמלט. מפקדת הגדוד מחליטה
שהסיורים ילכו עם נשק גלוי. אחרי ארבעה ימים נרצחים חמישה סיירים חמושים. פגיעות
בתחבורה אל הישובים הרחוקים ביותר בית אשל, חלוצה, רביבים. בשבוע השני של דצמבר נופלים
במרחבי הנגב עשרים איש וקו המים נפגע כמה פעמים. ההגנה מתארגנת והמצב נרגע עד חודש
מרץ, כאשר "האחים המוסלמים" מגיעים ממצרים והכביש לנגב נחסם בין נגבה
לניר עם. ההגנה מתגברת את כוחותיה ומקימה את חטיבת הנגב, המטילה את מרותה על כל
הישובים. בימים האחרונים לפני הכרזת העצמאות הדרך לנגב פתוחה, אך היא תשוב ותחסם
ע"י הצבא המצרי כעבור זמן קצר. ראוי לציין שלאורך כל התקופה, היחסים עם
השכנים הבדואים בדרך כלל טובים ואין התנכלויות לחיי היום יום במשקים עצמם.
מצב הקיבוץ (בסוף דצמבר 47'):
אוכלוסיה: 230 נפש - 70 גברים, 60 ילדים והשאר נשים הורים וכו'.
מדיניות המוסדות היא להשאיר את האוכלוסיה הבלתי לוחמת בישובים, כדי "לחזק את
כח עמידתם". באביב מגיע גרעין צעיר ממקווה ישראל, זאת "בהתחשב עם הצורך
הדחוף של תוספת עובדים לעבודת הביצורים..."
נשק: 12 רובים, 5 ת"תים, 1 מרגמה "2 (52 מ"מ), 130 רימונים.
מקלע קל רקם שנרכש ע"י המשק.
ביצורים: 4 עמדות בטון. (אין בית ביטחון, להבדיל מהישובים החדשים בהם
יש כמעט רק בית ביטחון). תכנית הביצורים מוכנה ע"י החטיבה ונמסרת לביצוע
לסולל בונה, שניגש לביצועה בפיגור רב וללא ציוד חפירה מכני. מקום המקלטים נקבע
לכתחילה סמוך לבתי הילדים, ורק אחרי פינוי הילדים הם מוסבים לשמוש כמטה, ש.ר. וכו'
. מיקומם ותכניתם לא מתאימים לתפקידיהם. כבר אחרי הקרב הראשון מתברר שהעמדות אינן
נותנות מענה סביר, ולא ניתן להילחם מהן, וברור שהלחימה תהיה מן התעלות.
ארועים בודדים באותה תקופה: נסיון חדירה לישוב ע"י שלושה ערבים
שנמלטים כאשר נפתחת לעברם אש. בלילה אחר מגיעים שני חיילים בריטים שיכורים, מראים
להם את הדרך לבסיסם אך את נשקם משאירים בקיבוץ.
מסלול הנחיתה הסמוך לישוב משמש, לעיתים רחוקות, את מטוסי ההגנה. מטוס
קל - "פרימוס", מוטס בידי עייזר ויצמן, חוזר מגוש עציון לתל אביב אחרי
שהפעיל מקלע נגד פורעים שתקפו את כפר עציון, ואינו יכול לנחות בת"א בגלל
נוכחות הבריטים שם. הוא נוחת בבארות יצחק, מפקיד בה את מקלע הברן שלו וממריא
לדרכו. לאחר זמן מה נדרשת הקבוצה להחזיר את הברן אך מנהלת משא ומתן ומקבלת במקומו
לואיס. (ברן - מקלע תקני בצבא הבריטי, לואיס - מקלע קל מיושן).
לקראת פלישת הצבא המצרי משמשת בארות יצחק כמוצב תצפית על עזה, ובעיקר
על גבעת עלי מונטאר, ועל מחנה שדה התעופה הממוקם כשלושה ק"מ מצפון מערב למשק.
כשבוע לפני ה 15 במאי מתקבלות ידיעות על התקפה קרובה. הדבר גורם
להפסקת הקציר וריכוז כח העבודה בהקמת ביצורים, ההתבצרות נמשכת גם בשבתות. ב
13- במאי מדווחת בארות יצחק
למפקדת הגדוד השני של הפלמ"ח, האחראית על הביטחון באיזור, על
ריכוזים של הצבא המצרי ליד עזה ועל ציפיות הקיימות שם לתגבורת גדולה.
טבילת האש הראשונה
ב14- במאי עוברת בארות יצחק את טבילת האש הראשונה.
בשעה 10.00 היא מודיעה שהערבים מתחילים לבצר את גבעת המונטאר.
בשעה 11.35 - מזהים תותח במחנה שדה התעופה.
בשעה 13.00 מתחילה הפגזה על הקיבוץ, כנראה ע"י 3-4 תותחים מאיזור
המונטאר. נראה שההפגזה מבוצעת ע"י "הכוחות המתנדבים" (= האחים
המוסלמים) שכן הצבא המצרי הסדיר נכנס לארץ ישראל רק למחרת. פגזי הטווח הראשנים
נופלים מחוץ למחנה באיזור גן הירק שם עובדים כמה חברים בדילול סלק, וזה מאפשר
התארגנות חפוזה וירידה למקלטים.
בשעה 17.00 נפסקת ההפגזה אך היא מתחדשת ביתר עצמה בשעה 18.45.
ב 17.00 מודיעה בארות יצחק למפקדת הגדוד השני שאין במקום מים ולא יהיה
חשמל ולכן מבקשת פינוי מיידי של האמהות, הילדים ושלוש נשים שבהריון וכן תגבורת
מיידית.
תוצאות ההפגזה ביום הראשון: פגיעה בכמה בנינים, צריפים בוערים, פגיעה
במגדל המים (התרוקנות המים) ופצוע אחד.
ההרוגה הראשונה
15 במאי (שבת) בשעה
10.45 מתחדשת ההפגזה. התוצאות: מלכה וינברגר הרוגה וארבעה פצועים. מלכה הגיעה
לקבוצה רק יום קודם, לא הכירה איש ואפילו לא הבינה את הקריאה לרוץ למקלט. פגיעות
נוספות בבנינים ובתעלות הקשר. מטוס מצרי מפזר כרוזים הקוראים להיכנע. ההפגזה הבלתי
צפויה והמצאות הנשים והילדים במשק המופגז, גורמת ללחץ נפשי בלתי נסבל על החברים,
להיסטריה במקלטים ולפגיעה קשה במורל. עד אותה עת שוררת בישוב הכללי הנחה כי
מציאותם של נשים וילדים תקשיח את עמדתה של נקודה. כלל לא מביאים בחשבון אפשרות של
הפגזות והפצצות כבדות או אפשרות של נפילה בשבי (כפי שקרה בגוש עציון חודשיים
קודם). לכן, מאחר ועדיין "לא מקובל" לפנות אוכלוסיה מישובים, מנמקים את
הפינוי ב"חוסר מים".
פינוי הילדים
הפינוי מתבצע במשוריינים ובאוטובוס המגיעים למשק ממזרח, אחד אחד.
המצרים מרגישים בתכונה ופותחים בהפגזה וכמה נהגים מסרבים להכנס לחצר. עם שוך
ההפגזה מתקרבים עד האיזור המשקי, הפעוטים מורדמים ונישאים בידי בני התשע, וכל
האוכלוסיה הבלתי לוחמת יוצאת בשקט, ברגל מן המקלטים ומפונה לקיבוץ דורות. המשורין
האחרון נתקל באש בעת המעבר באחד הכפרים הערביים (הוג'?), אך מצליח להחלץ בשלום
ולהגיע לדורות. לאחר כמה ימים יוצאים המפונים בשיירה צפונה, אל העורף לתל אביב.
באותה שעה יוצאים חברים בודדים (עקיבא, גבה, מנחם) לקבור את מלכה. הם
פוחדים להתרחק מן המחנה לכן כורים את הקבר מחוץ לגדר סמוך לשער המזרחי.
בערב נפגעת הבאר (800 מ' מצפון למחנה). אחד מהמאבטחים נפצע והמקום
נעזב ונתפס זמנית ע"י המצרים. בימים הבאים, משמתברר שהמצרים לא נשארו במקום,
יוצאים בכל לילה להפעיל את המשאבה כדי למלא את הצרכים השוטפים ועוזבים בבוקר.
פעולה זו מסובכת למדי כי היא כרוכה בניטרול המוקשים וחימושם מחדש בכל פעם.
עקיצת "פרעושים"
קרבת הצבא המצרי, במחנה ליד שדה התעופה, אל בארות יצחק וסעד מעוררת
במפקדת הגדוד השני את הרעיון להטריד אותו, ולשם כך יוצאת מסעד מחלקה, בליל 17.5
בשעה 23.00, מצויידת ב"פרעושים" (גירסה מוקטנת של ה"דוידקה" -
מרגמה מתוצרת בתי המלאכה של ההגנה). תנועת הכוח איטית וזהירה, האנשים לא מאומנים
בפעולה לילית והתוצאה - איחור, טעויות וביטול - בקיצור, כישלון!
בימים שאחרי ההפגזות הראשונות ו"הלם הקרב" הראשוני משמשת
בארות יצחק בסיס תצפית טוב על איזור המונטאר. ב- 21.5 מציע - מבקש שמעון פורשר,
מא"ז בארות יצחק, ממפקד הגדוד השני "להטיל עלינו תפקידי סיור למונטאר
וסביבתו. נוסף להשגת ידיעות יהיה לזה ערך להחזקת כח הקרב של אנשינו". האישור
ניתן ואחרי יומיים נערך סיור מהמשק עד רגלי משלט עלי מונטאר, שנמצא ריק.
המא"ז מדווח על כך ומבקש אישור להצית במקום גורן באמצעות כדורים נותבים שיאיר
את השטח ויאפשר תצפית עליו. לא ברור אם ניתן אישור, על כל פנים ההצתה כנראה לא
מבוצעת.
סיורים בעורף האויב
בלילות הבאים יוצאים אנשי הפל"מ (פלוגה מיוחדת - שמונה חברים,
בפיקוד מנק פרוינד) לסיורי עומק בשטח ומבצעים פיגועים שונים כגון מיקוש, הנחת
מטעני נפץ וכדומה. עקב המחסור במוקשים מחליט המא"ז לפזר את המעט שיש דווקא
בנקודות רגישות קרוב אל האויב.
באותם ימים מבצעים כוחותינו גם כמה פעולות התקפיות. בליל 23.5 עורכת
יחידה מהגדוד השני מארב במרחב בארות יצחק - בארי, ארבעה זחלמים וכמה ג'יפים מצריים
עולים עליו ונסוגים תוך חילופי אש. בליל 25.5 מבצעת יחידת ג'יפים התקפה על מחנה
שדה התעופה. בלילה אחר מגיע כח של הפלמ"ח עד מסילת הברזל ליד נוציראת, מפוצץ
אותה, ומשאיר מוקשים. בדואי שכנראה מנסה למכור לנו נשק נורה בידי יצחק סוקולבסקי,
קרוב לסעד, וברכבו נמצא רובה אנטי-טנקי. הנשק יקר המציאות נמסר לכפר דרום ואחרי
פינויה מועבר לבארות יצחק.
התקפה ראשונה (?)
ביום 26.5 מבצעים המצרים פעילות התקפית נרחבת סביב בארות יצחק. בשעה
10.00 מתקדמות מכוניות, נושאי ברן וטנק אחד בדרך מהקמפ לואדי נאחביר. בהגיעם לגבעת
המחנה הישן (800 מ' דרומית מהמשק) יורדות מהרכב שלוש מחלקות מצוידות במרגמה
"3 (81 מ"מ) ומתחפרות במקום.
תר הכח ממשיך לאורך קו המים לכיוון תקומה. בשעה 14.05 פונה הכח בכיוון
סעד וחלקו מתקדם עד הבאר ומפוצץ אותה. נראה שבהזדמנות זו הם ממקשים את הדרכים
הפנימיות. במשך כל אותו יום מופגז המשק ומופצץ מהאויר. שבע עגלות נהרגות ונגרם נזק
נוסף למבנים. לפנות ערב חוזרים כל כוחות האויב אל מעבר לגבעת המונטאר. מא"ז
בארות יצחק מעריך שפעילות היום היתה "פטרול אלים" כהכנה להתקפה על המשק
העלולה להתבצע כבר למחרת, ולכן הוא דורש "תגבורת של מחלקה בערך, מצויידת בין
השאר במרגמות "3 ופיאטים". אולם נראה שפעולת המצרים היתה רק תגובה על
ההתקפות עליהם בלילות הקודמים, או חלק ממהלך שנועד לפגוע באספקת המים לישובים, או
אולי הכנה למבצע קציר של שדות הערבים בחיפוי הצבא. ואכן, למחרת מתחילים הערבים
לקצור את שדותיהם בחיפוי כוח שיריון מצרי שמתפרס בקו המצוקים שבין בארי ובארות
יצחק. הקציר נמשך גם בימים הבאים וגם בשדות בכיוונים אחרים.
לאחר הפגיעה בבאר ביום הקרב 26.5 מפוצצים המצרים את קו המים ליד סעד.
חברת מקורות מודיעה לבארות יצחק שאין סיכוי לתיקון מהיר של הקו ואכן הזרם מתחדש רק
אחרי שלושה שבועות (15.6) ובינתיים, אספקת המים לקיבוץ נעשית במיכלית הנכנסת למשק
בלילות.
לאחר פיצוץ הבאר יוצאים אנשי הפל"מ לסיור לאיזור ממנו חוששים
להתקפה, אך לא נמצאים כל סימני התחפרות או רמזים אחרים המלמדים על כוונה
כזאת. בימים הבאים ניכרת תנועת אויב בדרכים הפנימיות. מארב של הפל"מ צפונית
מערבית לקיבוץ מותקף ע"י כוח של 80-100 איש (29.5).
ביומיים הבאים מחמירה ההפגזה ומתפשטת גם לסעד. עמדת התותחים נצפית
בצומת כביש עזה - יפו עם כביש עזה באר שבע (סג'עיה).
התקפה שניה
ביום השלישי, 2.6,
פותח הצבא המצרי בהתקפה:
9.30 הרעשה כבדה על המשק
ועל הבאר.
9.50 טנקים מקיפים את
הבאר, ריכוז שריון ורגלים על הגבעה, צפונית מהבאר. ההרעשה
גוברת, האויב
מפעיל מרגמות ומכונות יריה. אנו מציבים את המכונה בעמדה 7.
10.30 האויב מתקרב עד לגדר
הבאר והורס את הבנין באמצעות תותחי 2 ליטראות שעל הטנקים.
חמישה חיילים
מתקרבים לשער ועולים על מוקשי דריכה. המכונה נותנת צרורות קצרים
על הערבים
שבסביבת הבאר.
10.40 טור של
חמישה נושאי ברן ושבע מכוניות נושאות צבא משורינות מתקרב אל הנקודה בדרך מהבאר.
ארבע מכוניות נוספות מתקדמות מהקמפ המצרי דרך פרדס שחייבר, עד
כ- 500 מ'
מהמחנה הישן. כשתי מחלקות יורדות ומתפרסות בשטח. אנו מכניסים את הברן
לעמדה 5.
10.45 - 12.20 טור
האויב מתקדם לאט בכיוון הנקודה. מאחורי כל נושא ברן הולכת כתה של
אויב במבנה מכונס ובקומה זקופה. אנו מעבירים
את המכונה לעמדה 8. האויב מציב
מרגמה "2
מול עמדה 8. האויב מתקרב ממערב בשרשרת.
12.20 המכונה פותחת האש על
טור האויב. נפגעים 20-30 ערבים. אחד מאנשי עמדה 8 נפצע קל.
0 האויב נסוג כ 300 מ'
וההפגזה מתחדשת.
13.00 האויב עוזב את השטח.
במשך שבוע לאחר ההתקפה מופגזת בארות יצחק לסרוגין בעצמה קלה יחסית.
ביום 6.6 נעשה נסיון לשרוף את שדות המשק.
10.6.48 - ערב כניסת ההפוגה
הראשונה לתוקפה, מתבצעת פעולה נוספת ע"י הצבא המצרי נגד בארות יצחק. בשעה
16.00 מופיעים על כביש עזה - באר שבע כ- 15 כלי רכב, בהם שישה טנקים. הטור יורד
לשטח מת לגבי הנקודה. המשק מופגז ובשעה 20.00 מתקרב טנק עד הגדר וחוזר על עקבותיו.
הפגזת התותחים נמשכת עד חצות. לא ברור אם פעולה זו נועדה למנוע פעילות שלנו לקראת
ההפוגה, או שהיתה זו אבטחת הערבים שקצרו את שדותיהם בין בארות יצחק, בארי ותקומה.
הפוגה ראשונה:
ההפוגה הראשונה מתחילה ביום 11.6.48. מוקם מנגנון פיקוח של האו"מ
וב 14.6 מופיע בבארות יצחק מיג'ור אמריקני, המוצג כמפקח מטעם האו"מ, ותובע
להפסיק מיד כל פעילות אימונים, התבצרות והפרעה לקציר. ואמנם בימים הבאים ניראים
בשדות אלפי ערבים המזדרזים לסיים את קציר התבואות. ביקורי המשקיפים חוזרים ב- 21.6
וב- 22.6, הקבוצה כוללת שני צרפתים ובלגי בדרגות קפיטן וקולונל, הם מבקשים פגישה
עם המח"ט אך לא נענים. הם מביאים את טענות הערבים על הפרת ההפוגה ושומעים את
טענותינו בנידון. מבארות יצחק יוצאת המשלחת, בליווי אריה סלומון מוכתר בארות
לביקור בבארי ובתקומה.
למרות ההפוגה, רוב החברים עוסקים בעבודות הביצורים והשמירה בעוד
העבודה החקלאית מצומצמת ביותר. קציר החיטה מופסק, בגן הירק אוספים תפוחי אדמה,
בצל, עגבניות וירקות אחרים. הפרות והמבכירות פונו כבר לרוחמה לאחר שנפגעו בהפגזות
וסבלו מחוסר מים. החל ב- 23.6 מתחילים להעביר מספוא וסלק בהמות לרוחמה. את
התרנגולות אוכלים יום יום.
פגישה הסטורית עם בן גוריון
ביום 23.6 מתקיימת פגישת נציגי הקיבוצים בנגב עם בן גוריון ובה מועלות
טענות קשות נגד הפיקוד הצבאי. שלמה לוי מבארות יצחק אומר באותה פגישה "בארות
יצחק אינו עוד משק. ואם עלינו להישאר צריך להביא ציוד. הורעשנו ולא היה מגן.
דרושים נשק ואנשים. אנשי המשק הם למעשה חיילים אבל חופש אינם מקבלים."
ביום 1.7 - טרקטור של בארות יצחק, בדרכו ממחסן מקורות בבארי, עמוס
בצינורות לצרכי ביצורים, מותקף ע"י 30 בדואים מקומיים. הטרקטור ננטש ולמחרת
נמצא שרוף.
לקראת סיום ההפוגה הראשונה גוברת הפעילות המצרית והסיורים באיזור
בארות יצחק ובארי נעשים בתקיפות רבה. ניתן להסביר פעילות זו בשאיפת המצרים לפתוח
לתנועה את כביש עזה באר שבע כפי שינסו לעשות שבועיים מאוחר יותר עם תפיסת משלט
סעד, או ברצונם להרחיק את כוחותינו מהריכוזים שלהם ממזרח לעזה, בעקבות התקפותינו
עליהם בימים שלפני ההפוגה.
ביום 10.7 נערך סיור מצרי ממערב לבארות יצחק בג'יפים ומכוניות קלות.
קצינים מצריים צופים מכיוון הפרדס אל המשק ואולי מזהים כעת את הפשפש בגדר והכניסה
הלא ממוקשת בצפון מערב הנקודה. למחרת עולים על מוקשים שלנו משאית מצרית ורכב שבא
לחלצה (ראה להלן). המצרים ממשיכים בהכנות להתקפה על הנקודה. בהפגזה ב13.7- נשרף
המטבח וכמה מבנים. מחלקה מצרית יורה מתוך הפרדס. מחלקה אחרת מפנה מוקשים מדרכי
העפר.
ההתקפה הגדולה - ח' תמוז - 15.7
נתוני ההגנה
כוח אדם - כ65- חברים לוחמים וכ20- בחורות. אין בנקודה כל כוח נוסף,
למעט חוליה קטנה של אנשי הגדוד השביעי של הפלמ"ח, וכמה בודדים שנקלעו למקום
במקרה באותו יום. המגינים מחולקים לשבע עמדות, כחמישה אנשים בעמדה ועוד שתי כיתות
פל"מ (אחת בפיקוד מנק פרוינד ואחת בפיקוד דב שנצר) כרזרבה לסתימת פרצות
ותגבורת מקומית. אנשי הפל"מ הם מבצעי כל הסיורים והמשימות מחוץ למחנה (לעיל).
רוב האנשים עברו רק אימון בסיסי בהפעלת כלי הנשק שבידם, אך יש גם בוגרי קורסים
שונים בהגנה כגון מ"כים המשמשים מפקדי העמדות והפל"מ, המא"ז שמעון
פורשר וסגנו עקיבא אנגלנדר בוגרי קורס מ"מים בהגנה.
הנשק - 35 רובים אנגלים, 10 תת"ים, 3 מקלעי מ.ג. 34, מקלע רקם.
מכונה (מק"ב בזה), מרגמה "2, מרגמה "3, פיאט, רובה נ.ט. 200
רימונים, בקבוקי מולוטוב ושקיות חומר נפץ. קיים במשק מכשיר להביור ("יורק
אש") אך מחליטים להמנע מהפעלתו עקב הסכנה הבטיחותית למפעילים עצמם.
ביצורים - שבע עמדות בהיקף המחנה מאורגנות בגזרות אש קבועות וליד כל
אחת עמדת משנה נמוכה יותר ומחפורת קטנה לשינה עבור לוחמי אותה עמדה. שתי עמדות
מותקנות בתוך בתים הרוסים ומתבררות כיעילות במיוחד. במרכז המחנה ארבעה מקלטים
מחוברים בתעלות קשר, בגודל כ- 3מ' X 6מ', מקורים בצינורות
ברזל ועפר, לאורך הקירות מותקנים בשתי קומות דרגשי עץ לשינה. שתי גדרות תיל,
האחת גדר משקית והשניה גדר כוכבית (זיגזג) ובינהן "קורי עכביש".
עקב מיעוט המוקשים (8 מוקשי נ.ט.) הם מונחים רק במקומות בודדים על דרכי התנועה
עמוק בשטח האויב. ואכן, רכב פיקוד מיצרי עולה על אחד מהם, בדרך בין הפרדס לקמפ.
סיור של הפל"מ בלילה הבא מוצא במקום כתמי דם ומשקפת. הם לוקחים איתם את המצבר
של הרכב, המתאים גם למכשיר הקשר של הקבוץ, ומשאירים במקומו מוקש נוסף.
מוקשי נעל מפוזרים בדלילות בצד המערבי של המשק. בארות יצחק תובעת,
וחוזרת ותובעת, לקבל כלי חפירה מכניים רציניים שנמצאים באיזור אך לא מקבלת אותם,
וכך תעלות הקשר, למשל, נחפרות ממש ברגע האחרון ובעומק לא מספיק. עם התחלת ההפגזות
באה ההכרה בצורך לשפר את ההתבצרות והמצב משתנה מעיקרו, ובימי ההפוגה הראשונה
משפרים את הביצורים באופן יסודי.
קשר - מכשיר קשר אלחוטי משמש לקשר עם החוץ, באחריות ישראל ויטקובסקי
(קוטב) וחנה ברוך (הירש). הקשר עם מפקדת הגדוד ועם גורמי הצבא האחרים נעשה בשפת
"מורס" תוך קידוד המברקים לפי מחברת שירים מסויימת, דף לכל יום, כאשר
אחד מחבר את התשדורת ואחר "מתקתק" אותה
במורס. בדרך כלל מקימים קשר בכל שעה עגולה אך בעת הקרב הוא פועל ברציפות. קשר
הפנים בין המטה לעמדות מתבסס על טלפונים ורצים.
רפואה - רופא וחובשים ומקלט ש.ר. (שרות רפואי) ובו מקום ל12- פצועים.
החובש הבכיר הוא מרדכי קרונוביץ.
אספקה - מלאי מזון לחדשיים. ארבעה מיכלי מים תת קרקעיים, נוסף למגדל
המים (100 מ"ק).
אבטחה - אבטחת המקום מתבססת על ארבעה צופים ביום ושומר אחד לכל עמדה
בלילה.
כוננות - עד אמצע מאי חי האיזור את חייו האזרחיים - המשקיים וכמעט לא
מעסיק את אנשיו בעבודות ביטחון וביצורים. העמדות והמקלטים נעשים, כמו בכל המשקים,
ע"י סולל בונה. עם תחילת ההפגזות, כל אנשי החוץ מסתלקים ואילו החברים עוזבים
את עבודות המשק וכלם עוסקים רק בביצורים, 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.
שיגרת החיים - כל עמדה מנהלת עצמאית את חייה. אנשיה משפרים את
הביצורים בגזרתם תוך שימוש בחמרי בנין מן הבתים ההרוסים. בשעה חמש בבוקר מחולקות
מנות המזון והמים ממקלט המטבח לעמדות. (בהתחלה מבשלים בחוץ על מדורות, אך עם
התגברות ההפגזות יורדים לבשל על פרימוסים במקלט "הגהינום"). דוד שוורץ,
השוחט, מתחרה עם הפגזים מי יחסל את הלול קודם והחברים זוכים במנות עוף בלי הגבלה.
בשעות היום האנשים נחים, פרט לצופה בכל עמדה. במשך הזמן עוברים המצרים להפגזות
לילה, ואז כל קבוצה קובעת צופה המתריע על הבהקי יציאות הפגזים, וזה מאפשר לכלם
לתפוס מחסה בעוד מועד.
האויב - לפי הערכת המודיעין מונה הכוח התוקף את בארות יצחק, גדוד
חי"ר ובו שלוש פלוגות מצריות ואחת סעודית (לא סודאנית) וכן מחלקת הנדסה, שתי
כיתות מקלעים, סוללת תותחי 25 ליטראות (ארבעה קנים), פלוגת משוריינים (12 כלים),
שתי יחידות נושאי ברן (28 כלים). (בס"ה כ- 800 חיילים) ועוד סיוע צמוד של
מטוסי ספיטפייר רבים (לפחות ארבעה ניצפו באויר בו זמנית).
יש לזכור שבעצם אותם ימים, עיקר כוחו של הצבא המצרי מרותק בבלימת
המתקפה של כוחותינו על כביש מג'דל - בית ג'יברין, בקרבות על "הצומת",
נגבה ומשטרת עירק סואידן. (מבצעי "אנ-פר" ו"מוות לפולש").
משימת הגדוד העורפי, שנשאר בעזה, היא בראש וראשונה לאבטח את יחידות התחזוקה
והשרותים של הצבא, שכפי שראינו, מוטרדות ע"י כוחותינו לילה לילה. והדברים
באים לידי ביטוי ברור בספרו של קצין המבצעים של הגדוד - ג'מל עבדול נאצר, הזועם על
הפקודה להוציא את חייליו לקרב על "המושבה היהודית בארות יצחק". אף על פי
כן, מסתבר שהמצרים מייחסים חשיבות רבה לקרב זה, כחלק מטהור הנגב ופתיחת כביש עזה -
באר שבע לשימושם. עד כדי כך שהמערכה מנוהלת אישית ע"י "המפקד הכללי של
הכוחות, בנוכחות מפקד המבצעים ומפקד חיל האויר" - כך לפי נאצר.
מהלך הקרב
03.30 - אורות חשודים ליד
הבאר, מוכרז מצב כוננות כללי. (מבוטל לאחר חצי שעה).
06.00 - הצופים מבחינים בריכוזי צבא
באיזור הפרדס, כ1300- מ' מצפון-מערב למשק וברכס שמצפון לבאר במרחק דומה. מאותה שעה
ניתכת הפגזה כבדה ביותר על המשק, מוגברת בהפצצה אוירית
ממטוסים החגים באויר זה אחר זה בסבב קבוע ומטילים פצצות תבערה
ורסק. (במשך כל היום מופצצים כל ישובי הסביבה, מטוס מצרי מופל באש מקלעים של
חברי סעד).
06.40 - האויב מתקרב מכיוון בית הבאר,
המטה מעביר לוחמים מהגיזרה הדרומית (עמדת הרפת) אל מרכז המחנה. הפל"מ מקבל
הוראה לקרב חוליה מצוידת בשקיות חומר נפץ ובקבוקי מולוטוב לתעלת הלורדים.
07.05 - האויב מתפרס. כלי רכב מיצרי עולה
על מוקש שהונח על ידינו ליד הפרדס. המטה מורה לנצור אש נגד האויב על הקרקע אך
לירות מכל הכלים אל המטוסים המפציצים.
07.15 - עמדת הלורדים, שם
נמצאים יהושע ק. וחברים אחרים, מדווחת על שלושה טנקים ברכס המחנה הישן שמדרום
לנקודה. כעבור זמן מה מובחן כוח אויב נוסף נערך באותו מקום ומציב תותח 6 ליטראות,
מקלעים ומרגמות ופותח באש לעבר המשק.
07.18 - עמדת הלול מדווחת על
התקרבות אויב מכיוון המחנה הישן. האויב מגיע עד הואדי ליד הגדר. גם עמדת הנוער
מודיעה על תנועות מכיוון זה.
07.30 - המטה מורה לטווח את
המרגמה על המחנה הישן.
07.47 - עמדת הנוער מדווחת
שטנק מצטרף אל הכח המתקרב לגדר.
08.00 - מעמדת הלול מזהים
חיילים מצרים זוחלים לעבר עמדת הלורדים.
08.05 - בעמדה 7 הצפון מערבית
(ביקהרד) ניצבים מרכז המשק - אברהם ביקהרד, הלולן - משה גרינברגר, גבם אל ביתם
ההרוס ולפניהם כל הצבא המצרי המסתער. איתם בעמדה חנה אופנבגר וכן הפלמ"חניקים
אהרן כהן ושמואל דסקל, שניהם אנשי הגדוד השביעי שנשלחו למקום למטרות תצפית של
גדודם ומאחר ולא היו משובצים לשום תפקיד, הגיעו ביזמתם לנקודה הקריטית. הם מדווחים
על התקרבות חמישה טנקים וחיל רגלים על משאיות מכיוון בית הבאר לעבר המשק, מאחוריהם
טור ארוך הנמשך עד עזה. כח אחר מתקרב לעבר עמדתם. מהעמדה הסמוכה, פותח דוד שוורץ
באש מקלע ו"קוצר" בהם.
ענן כבד של עשן ואבק מכסה את כל המחנה, מכביד על הראיה ומקשה את
הנשימה.
08.27 - העמדות המערביות
מדווחות שהאויב מתארגן להתקפה משטח המחנה הישן לעברן.
08.53 - עמדת המקוה בצפון
מזרח מדווחת על התקרבות משוריינים ומאות חיילים רגלים מכיוון בית הבאר, הם נערכים
על הרכס המזרחי (אדמות סמילנסקי) הגבוה מהסביבה ב- 20 מ' ושולט על רוב המחנה
ובעיקר על התעלות והעמדות המזרחיות. הם פותחים באש כבדה ביותר אלינו. מפקד העמדה
(אברהם הלר) רואה כיצד כדורי המקלעים "מנסרים" את קרשי העמדה, הוא נפצע
ומפנה את עצמו אל מקלט הש.ר. בעמדה הסמוכה ניצבים חיים המלי, דוד בורנשטיין וחברים
אחרים, דוד, ותיק הצבא הבריטי ש"בילה" כמה שנים במחנה שבויים גרמני,
מהרהר בקול "רק לא עוד פעם שבי", נפגע בראשו ונופל מת.
08.54 - המטה מורה להוריד את
האנשי העמדות המזרחיות למקלטים ולהפעיל את המרגמה "2 בטווח מכסימלי לעבר
האויב בבית הבאר.
5 - נושאי ברן וחיל רגלים
מסתערים לעבר עמדת לורדים מלווים במסך ארטילרי כבד שאינו מאפשר לראות ולפגוע בהם.
הם יורים והורסים את העמדה. הגדר הראשונה נפרצת וחיל הרגלים מלווה בטנק מתקדמים אל
הגדר הפנימית, כאן הם נתקלים במוקשים ונעצרים.
09.03 - המטה מורה להפעיל את
המרגמה "3 לעבר האויב שמול עמדת לורדים.
09.20 - מגדל המים נפגע בחלקו
התחתון והמים נשפכים ומציפים את עמדת המרגמה, מקלט הפל"מ ותעלות הקשר סביב
מקלט המטה. התחמושת נרטבת, פצצות המרגמה יוצאות מכלל שימוש, הנשק נסתם בבוץ, חוטי
הטלפון נרטבים והקשר מנותק, גם קשר הרצים קשה מאוד עקב המים והבוץ בתעלות.
09.30 - העמדות המערביות
(לורדים, לול) מדווחות על המשך התקרבות נושאי ברן ואנשים לעברן.
המטה מורה לירות כמה פגזי מרגמה "3 לאותו כיוון. הגדרות, המוקשים
והמרגמה עשו את שלהם והאויב נראה נסוג משם.
תמונת מצב לשעה זו:
האויב תוקף משלושה כיוונים, מצפון מזרח, מצפון מערב וממערב, בכוח של
פלוגת רגלים מוגברת בשריון בכל גיזרה. הכח המערבי מגיע כבר עד הגדרות ומסתבך
ביניהן. מגדל המים פגוע והחפירות שסביבו מוצפות. כל המשק מכוסה עשן ואבק וקשה
לשמוע ולראות מאומה.
עד שעה זו הוטלו על הנקודה מן המטוסים 32 פצצות נפץ ותבערה.
בשעה עשר (בערך) נשמע פיצוץ אדיר, עמדת ביקהרד נעלמת בענן אבק ועשן
שחור ואנשיה נהרגים. המצרים, שהצליחו כנראה לאתר מעבר בשדה המוקשים (דרכו יצאו
החברים לעבודה), מרכזים כעת את מאמציהם לגיזרה זו, הם מנצלים את ההצלחה ומחדירים
פלוגה (סעודית) לתוך המחנה, תופסים שני בתי מגורים ואת הפעוטון הנמצא בטווח רימון
ממקלט המטה. לוחמים אחדים שנמצאים בתעלה מנסים לבלום את ההסתערות ברימונים, בקתות
רובים ובידיים אך מוכרעים למוות. גופת אברהם ביקהרד נמצאה בתנוחה המעידה על מאבק
עם כמה חיילים מצרים, משה גרינברגר נמצא הרוג עומד, נשען על דופן התעלה כשנשקו
מכוון אל האויב.
מנחם מולדובן מגיע למקלט המטה ומודיע "המצרים בתוך המחנה". דוב
שנצר (נצר) מפקד הפל"מ יוצא עם אנשיו לחסום את הפירצה. שמעון המא"ז יוצא
לראות מה המצב ומוצא את הפל"מ בתעלה הסמוכה לפעוטון, את המצרים הוא רואה ליד
בית ביקהרד. שמעון מצטייד ברימוני יד וחוזר לתעלה ומנסה לבלום את האויב ברימונים.
כדור פוגע בראשו והוא מורד למקלט הש.ר. לידיו הטובות של מרדכי קרונוביץ החובש.
עקיבא סגנו מצטרף לקרב הרימונים בצומת התעלות ליד המטה, גם הוא נפצע, יהודה ברמן
(בארי) מפנה אותו למקלט וחוזר ללחימה, רימון מתפוצץ מולו ועיניו מתמלאות רסיסים.
רבים מהאנשים שבמקלטים יוצאים לקרב הרימונים, שמעון זעירא נפצע באותו מקום, צבי
שוורץ ויוסי כץ מעבירים אותו בתעלה הרדודה אל מקלט הש.ר. צינור לרוחב התעלה מקשה
את המעבר והם נאלצים לזחול מתחתיו. הפצוע מספיק עוד ללחוש "נקמו את
דמי!". יוסי יורה ברובה צ'כי חדש, עדיין מלא גריז, חזקה עליו ההוראה לחסוך
תחמושת, הרובה לוהט בידיו. פגז שרפנל מתפוצץ בינו ובין מנחם פרידר, מנחם נופל בלי
להוציא הגה. יוסי מוריד אותו למקלט וחוזר ללחימה
בתעלה. מאיר ברוייר זורק רימון לעבר המצרים, הם מחזירים אך הרימון לא
מתפוצץ - כנראה נרטב במי הבריכה.
אברמל גרוס הצלף מתמקם בתעלה שבין בית התינוקות ובין המקוה וממתין
בסבלנות, מולו תלולית עפר שמשמשת כ"עמדת דמה" והמצרים מנסים לנצלה
לטובתם כעמדת מקלע. כשהוא רואה ראש מתרומם מעל התלולית, הוא יורה בו כדור אחד ומיד
מחליף עמדה, 11 הרוגים מצרים, פגועי ראש נמצאו בגזרתו. איציק קייזלר מביא לו
תחמושת ששמחה שטרסבורגר ניקתה מהבוץ.
צבי בכרך, "יקה'לה", מפעיל את רובה הנ.ט. אך משקלו הכבד,
החום וההדף העצום, כמעט מפילים אותו אחרי כל יריה וגורמים לו חבלות בכתף. הבוץ
ממלא את הרובה ואי אפשר להזיז את הבריח. מנחם קסטנבאום (ערמון) פותר את הבעיה במכת
פטיש, אך בכל זאת צבי מניח את ה"תותח", מקבל רובה רגיל ומחליף עמדה,
בדרכו הוא נתקל בנשק של מישהו, נופל, קם, מבקש סליחה וממשיך לירות. רפאל הס מעיר
"יקה - מבקש סליחה מרובה..."
חיים המלי התחיל את
הקרב בעמדת המקווה אך נקרא להחליף את אברהם הרטשטיין כמפעיל הפיאט. אברהם נהרג ליד
הפעוטון והפיאט ניזוק. מנחם ק. מתקן את הכלי בפטיש הרב שימושי וחיים יוצא להפעילו,
כאשר הוכברג טוען ומציב את הנשק על ברכו, והמלי מכוון ויורה. כך הם מפגיזים
ב"כינון עקיף", כמו במרגמה, את האויב שבין בית ביקהרד והפעוטון החדש.
אחרי כמה שעות לחימה מתפוצץ פגז אחד קרוב מדי ושני המפעילים נפצעים - המלי מאבד את
אור עיניו והוכברג את שמיעתו. מפנים אותם למקלט הש.ר., זהבה שוורץ בהנחיית מרדכי
ק. חוסמת דימום בעורק הצואר של המלי ומצילה את חייו.
שני חברים, מן הנועזים ביותר, שיצאו לילה לילה למשימות מחוץ לגדר,
כשהם רואים את המצרים במחנה ואת התמוטטות קו ההגנה, הם מבינים שהכול אבוד וצריך
להזעיק עזרה במהירות, אחרת יחזור כאן סיפור הטבח בכפר עציון. הם יוצאים בחשאי מן
השער המזרחי ומתגנבים לסעד השכנה. בערב ישובו עם התגבורת.
מנחם ק. מתלבט האם יהיה מסוגל להרוג אדם הבא להרגו. הוא משתתף בקרב
הרימונים ליד הפעוטון, אחר כך שמעון שולח אותו לאבטח את מקלט המטה כשהוא מזויין
בתת מקלע טומיגן. מנחם מרים את ראשו מעל דופן התעלה ורואה מולו פנים שחורות של ענק
"סודאני" מחייך ברשעות, ההתלבטות נגמרת, גם הערבי... הוא מסייר לאורך
התעלה ומזהה קנה יורק אש מחלון הפעוטון. שני כדורים מהטומי מפסיקים את הירי. מאחרי
תלולית עפר עולה אבק המעיד על ירי מאותו מקור, לא רואים את היורה אבל מאחריו מונח
פח. כדור לפח והאש נפסקת. מנחם מגיע לעמדת המקוה ומנסה לצלוף אל קצין מצרי הניצב
במשוריין כ 300 מ' מולו. הרכב נעצר, מכוון את תותחו והורס את הבית הסמוך. בעמדה זו
נמצא גיסו אריה'ס המבקש שידאג לילדיו אם חלילה יקרה לו משהו.
חנה ברוך צמודה למכשיר הקשר. היא בוגרת קורס קשריות של ההגנה בג'וערה
ורק בימים האחרונים שבה הביתה מן הסמינר. חנה וישראל ו. שומרים על הקשר עם החוץ.
כעת היא שומעת במקלט המטה דיבורים על הנפת סדין לבן ומזדעזעת מן האפשרות. היא
מתקתקת מברק "האויב פרץ משלושה כיוונים, המצב הנואש, אם לא תגיע מיד עזרה -
נכנע בעוד חצי שעה!". קרבת המצרים למקלט המטה מביאה להחלטה לשרוף את מחברת
השירים לפיהם מצפינים את התשדורות ולהעביר
את המכשיר למקלט "בטוח" יותר. יחדיו הם זוחלים בתעלה עם
המכשיר והמצבר הכבדים אך לא מצליחים להשיג קשר. ישראל עולה על גג המקלט, מתעלם מן
האש שמסביב, ומנסה ללא הצלחה להתקין אנטנה מתאימה. המצב קריטי והמשק מנותק
לחלוטין מן העורף.
במצב שנוצר נשאר מפקד הפל"מ דוב שנצר המפקד הבכיר במקום. הוא
נוטל את הפיקוד ובהתייעצות עם שמעון מחליט לצמצם את קו ההגנה ולרכז את הלוחמים
הנותרים במעגל פנימי. שמחה ש. יוצאת להודיע לעמדות את הפקודה החדשה. היא מכירה את
המצב הכללי אך איש לא יכול להגיד היכן בדיוק נמצאים כוחותינו ולהיכן הגיעו הערבים.
כך היא מתקדמת בתעלות, מבוססת בבוץ ולא יודעת את מי תפגוש בעמדה הבאה... ומה יהיה
אם המצרים כבר שם... את מטפחת הראש הכחולה היא מסירה כדי שלא תבלוט בתנועה. בהגיעה
לעמדת הלול היא מוצאת חבורה עליזה שאין לה מושג מה נעשה סביבה ומתפלאת "איך
את נראית..? בלי מטפחת... ולמה את מלוכלכת כל כך בבוץ...?" אנשי העמדה הדפו
בבוקר את ההתקפה הראשונה והתישבו להכין לעצמם ארוחה טובה...
גם אנשי עמדת השער המזרחי (רוברט ודז'ה) לא כל כך מעודכנים. בבוקר
פגעו במשוריין שהתקרב לשער וחשש לפרוץ פנימה, כנראה מפני חבילות כביסה שהונחו שם
ביום הקודם ונראו כמטעני נפץ ומה שבטוח בטוח - ריסס אותם בצרורות.
לפני הצהרים נפלה פצצת תבערה סמוך להם ופערה מכתש ענקי אך למרבה המזל
יצאו כולם בשלום. מפקד העמדה, רוברט, בעצם לא היה אמור להיות כאן. כאחד מראשוני
המגוייסים לפלמ"ח היה צריך לפקד על איזה כוח במקום אחר, אלא שהוא החבר היחיד
היודע להפעיל את מערכת החשמל החיונית ולכן נדרש להשאר בבית. כעת הוא הולך לברר מה
נשמע בגזרות אחרות ומקבל פקודה לעבור עם אנשיו לקו הפנימי. בדרכו הוא נתקל בבחור
צעיר שוכב בתעלה, מאובן מאימה, וחוסם בגופו את התעלה. "זוז! אתה מפריע
להילחם, או שאתה זז או שאני יורה בך!" המסכן עומד לחטוף ורק בקושי משכנעים את
הפלמ"חניק שיש אויב מסוכן יותר ממול.
מנחם פריברג נופל בעמדה מול השער. יוסי כץ מסייע כמספר 2 ליצחק גראופה
היורה ללא הפסקה במקלע מ.ג. הם עומדים בבוץ "עד הפופיק", יוסי מגיש את
סרט הכדורים הרטובים, מתכופף להוציא סרט נוסף ורואה את גראופה חוטף כדור ונופל
לאחור. גראופה לא שייך בכלל לכאן, הוא חבר בארי ונקלע לבארות יצחק במקרה בדרכו
הביתה, הוא מצטרף ללחימה עד הסוף... מנחם ק. מנסה להחליפו אך המ.ג. נועד למלחמה
באירופה ולא מתאים לאבק הנגב ולבוץ שבעמדות. בקור רוח הוא פותח את חוברת ההדרכה,
מפרק את המקלע לחלקיו, מנקה ומייבש וחוזר ומרכיב - והמקלע יורה!
תמונת מצב בצהרים
שקט שורר בשדה הקרב. שני הצדדים מותשים ומצפים לתגבורת שתכריע את
המערכה. ההפגזות וההפצצה פסקו בגלל המגע הצמוד בין הכוחות.
המצרים ערוכים עם טנקים סביב הנקודה בשלושה כיוונים וחוסמים כל אפשרות
הגעת תגבורת. כמאה חיילים מהפלוגה הסעודית בתוך המשק, מחזיקים בשלושה בתים ויורים
מתוכם, מגגותיהם ומהתעלות הסמוכות להם.
המגינים, כשלושים בחורים, ערוכים בתעלות מסביב למקלטים המרכזיים
ובבתים הרוסים אחדים. כעשרים בחורות במקלטים, מסייעות בטפול בפצועים ומנקות תחמושת
רטובה. כתריסר פצועים בהם שמעון המא"ז וחמישה הרוגים, ביניהם עקיבא סגן
המא"ז. כחמישה עשר אנשי העמדות הצפוניות נעדרים. כלי נשק רבים יצאו מכלל
שימוש עקב בוץ או פגיעות או שאבדו עם מפעיליהם.
ומה בעורף?
מפקדת החטיבה מקבלת עדכון שוטף במשך כל היום. עד שעה 10.25 נראה
שההתקפה אמנם כבדה מאוד "... האויב פרץ מצד מערב ומתבצר בשני בתים
ובתעלות" אך בכל זאת "... המצב עדיין איתן". עוברת רבע שעה בלבד
והתשדורת הבאה זועקת "האויב פרץ משלושה כיוונים. המצב נואש. אנו משתמשים
ברימונים". ובשעה 11.15 "... אם לא תבוא עזרה ניכנע בעוד חצי שעה!"
וב- 12.55 "האויב ערוך בחצי עגול בתוך המשק מהלול אל השער. אם העזרה לא תגיע
מיד - נכנע!"
ואז - דממת אלחוט מכיוון המשק, אין קריאות ואין תשובות. באותה שעה,
חיים קאזיס, איש יחידת ההאזנה של חטיבת הנגב, העוקב אחרי התשדורות המצריות, שומע
דו שיח בין קצין מצרי למפקדיו. הקצין מדווח על גמר כיבוש בארות יצחק "...
נותרו רק כמה מוקדי התנגדות בודדים..."
קצין המבצעים של החטיבה, חיים בר לב, מורה לשמחה שילוני, מפקד פלוגת
הג'יפים לצאת מיד לעזרת המשק המותקף ולצרף אליו כח משוריין נוסף (בזחל"מים)
ופלגת תותחי 65 מ"מ -ה"נפוליונצ'קים" (2 תותחים). מפקד הפלגה, יואל
יאורי, מותיקי הצבא הבריטי והבריגדה, בעל נסיון קרבי בתותחנות, הגיע לנגב מתל אביב
יומיים קודם, (ישר מן המאבק סביב "אלטלנה") לכן אינו מכיר את השטח ואת
האנשים הפועלים בו.
בשעה 13.00 יוצא הכוח לדרך על הכביש לעבר עזה. אחרי כ- 15 ק"מ
יורדים לדרך העפר, לאורך קו המים לכיוון סעד. ירידת הרכבים לשדה בעונה זו של השנה
מעלה מיד ענני אבק המושכים את תשומת ליבם של מטוסי המצרים. הם עוזבים את בארות
יצחק וצוללים אל הכח המתקדם בשטח, היחידה מתפזרת וכל רכב מחפש לעצמו מחסה בערוצים.
שמחה שילוני מחליט לקדם בשלב זה רק את התותחים והוא יוצא בג'יפ עם
יואל יאורי כאשר משאית קלה ועליה שני ה"נפוליונצ'יקים" נעה בעקבותיהם.
כח נוסף מהגדוד מצטרף אליהם לאבטחה, יוצא איתם גם אהרן הלוי, פלמ"חניק, חבר
בארות יצחק המכיר היטב את השטח. למרות שהכח קטן מאוד הוא מתגלה מיד ע"י
המטוסים ומותקף במשך כל התנועה. הם משאירים את הרכב וממשיכים ברגל עד שמוצאים עמדת
תצפית מתאימה על גבעה שטוחה, כשלושה ק"מ מזרחית מבארות יצחק (נ.צ.
1050.0975). התותחים עצמם נפרקים ע"י הצוותים בעמדה בואדי, כק"מ מזרחה
מהתצפית (נ.צ. 1060.0972). שמחה מכיר ליואל את השטח וחוזר לפלוגתו, והתותחנים
מתחילים להתארגן לפתיחה באש. הם מתחפרים, מעלים את מכשיר הקשר הכבד לעמדת התצפית
ומותחים קו טלפון ממנה אל עמדת התותחים. המצרים מגלים את עמדת התצפית ומפנים אליה
את אשם וכך הם נתונים בהפגזה מרגע עליתם עד הערב.
יאורי פוגע - בול!
בשעה ארבע בערך מודיע יאורי שהוא מוכן לתת אש ומקבל אישור לירות על
מטרות לפי בחירתו. מעמדת התצפית מבחינים בקושי בקצה מגדל המים של בארות יצחק, אך
רואים היטב את הריכוזים המצריים הנערכים צפונית מבית הבאר ההרוס ובפרדס שחיידר, שם
ניצפים כלי רכב קטנים רבים והאיזור נראה כמפקדה מרכזית. יואל מעביר נתונים ראשונים
ופוקד על תותח אחד לירות פגז לטיווח. הפגז מתפוצץ בתוך הפרדס. יואל, מרוצה מאוד
מהמזל, פוקד על התותח השני לירות לפי נתוני הירי של הראשון והפגז מתפוצץ בתוך
ריכוז הכח הנערך להתקפה.
מעתה והלאה יורים שני התותחים לפי אותם נתונים וגורמים מהומה
רבה בכוחות הנערכים ההופכת לנסיגה ומנוסה בכיוון עזה. ההפגזה נמשכת עד הערב,
כאשר מפעם לפעם יורים פגזי שרפנל (רסיק אויר) הגורמים הרג רב בחיילים הבורחים.
לפנות ערב נפצע יאורי ומפונה ע"י נהגו ובאותה עת נפצע גם אהרן הלוי.
בחזרה לנקודה
בשעות הצהרים משתרר שקט בנקודה. ברגע מסויים מבחינים המגינים שהמטוסים
פונים מזרחה ומבינים מכך שהתגבורת מתקרבת, עם חידוש הקשר אחר הצהרים מתקבל אישור
לכך. מפקדת החטיבה מבקשת מבארות יצחק לציין מטרות לתותחים וישראל (קוטב) הטופוגרף
עושה זאת במומחיות רבה. פגיעות התותחים הראשונות נצפות היטב והדבר מורגש עוד יותר
כאשר מתחילה מנוסה כללית של האוייב ממול. גם החיילים המצרים שבתוך המחנה מתחילים
לנוס אל הפישפש שדרכו נכנסו ומצטופפים לידו. מנחם מציב את המ.ג. ממול
ו"קוצר" בהם בצרורות ארוכים. בשלב זה, כל מי שיכול מצטרף לרדיפה באש
אחרי האויב הנס.
עם ערב מגיעה התיגבורת לתוך הנקודה ומפקדה מקבל את הפיקוד על המקום.
בין אנשי התגבורת נמצא גם שאול טירס חבר הקבוצה המשרת בפלמ"ח. שתי מחלקות
נשארות במקום והשאר ממהרים לצאת לפעולה אחרת בביר אבו ג'אבר, ביניהם שאול.
שמחה שט. מארגנת את הבנות להכין לחברים משהו לאכול ומוצאת במקלט המטבח
כמה גויות. מאוחר יותר נגשים החברים לאסוף את החללים מהתעלות ולרכז אותם לרגלי
המגדל. הקרב הוכרע אך לא הסתיים, ההפגזה מתחדשת מפעם לפעם, מתקיימת פעילות ערה בכל
הסביבה. ובינתיים שופכים סיד על הגויות כדי למנוע רקבון. עד כה נמצאו 15 גוויות,
שניים נעדרים... האם המצרים לקחו שבויים...? ממודיעין החטיבה מבקשים לברר שמועות
כאלו, המגיעות מן הצד המצרי. רק אחרי חמישה ימים נמצאות בתעלות ההרוסות שתי גוויות
נוספות.
אחרי ארבעה ימים משתרר שקט ומוכרזת ההפוגה השניה ורק אז יוצאים מן
הגדר ללא חשש וקוברים את החללים בשורה ארוכה, מול הרפת מחוץ למחנה.
באותו יום יוצאים צבי ב. מרדכי ק. ומתנדבים נוספים להוציא את גופת
שאול טירס מקברו הזמני ליד רוחמה ולהביאו לקבורה בבית. שאול נפל בקרב בביר אבו
ג'אבר בלילה שאחרי הקרב בבארות יצחק.
כעת חצי המחנה מכוסה בעשרות פיגרי החיילים המצריים המתחילים להרקב
בשמש תמוז הלוהטת והריח בלתי נסבל. קרונוביץ מורה לכסות אותם בסיד.
ארבעה ימים אחרי הקרב מתקרבים כמה מצרים עם דגל לבן ומבקשים לקבל את
גוויות חלליהם. מפנים אותם אל הצלב האדום. למחרת מתקיימת פגישה בחצי הדרך בין
המשלטים בנוכחות מפקד גיזרת עזה, קצין מצרי בדרגת קולונל, ובה מסכמים את פרטי
מסירת הגוויות. קצין אחר ממשתתפי הפגישה מספר על חלקו האישי בקרב, הוא היה בתוך
בארות יצחק והצליח לצאת בנס. לדבריו נפלו שם שלושה קצינים בדרגת קפטן (סרן). יתכן
שיש בידיעה זו הסבר מסויים לכישלון המצרים במאמציהם לכבוש את הישוב. מסתבר שכל
הפיקוד של פלוגת החוד נפגע ולא נותר מי שיפקד עליה.
רק ב- 25.7, עשרה ימים אחרי הקרב, מגיעה משלחת הכוללת קולונל
וארבעה חיילים מצריים, בליווי שני רופאים שוויצרים. החיילים והמלווים נכנסים למחנה
ואילו הקצין מורשה להתקרב רק עד הבאר. מציבים כמה כלי רכב חוצצים בין המחנות
והמצרים מעמיסים 43 גוויות ומסתלקים.
תוצאות הקרב
הקרב העיקרי הסתיים במוצאי ח' תמוז, כאשר כח מגדוד 9 של הפלמ"ח
קיבל את האחריות על הנקודה. בארות יצחק ניצחה! המצרים שתקפו ביחסי כוחות של 1:10
לא הצליחו לכבוש את המקום. הנסיון המר עלה לצבא המצרי במאה חללים ועוד כמאה ועשרים
פצועים. גדוד קרבי יצא מכלל פעולה. 43 חיילים מצרים, בהם שלושה קצינים,
נהרגו בתוך המחנה, כ- 60 נוספים מצאו את מותם מאש מקלעי המגינים ופגזי השרפנל של
התותחים ה"נפוליונצ'יקים".
הנצחון עלה במחיר כבד, כבד מנשוא - 17 מגינים נפלו בקרב. שלושה עשר
מאנשי בארות יצחק - חברים ותיקים, בני נוער וחברי גרעין, שני אנשי פלמ"ח ושני
חברי ישובים שכנים שנקלעו למקום באותו יום במקרה.
פצועים - 15 בקבוץ עצמו ועוד כמה בכח התגבורת.
מחנה בארות יצחק נותר הרוס לחלוטין. אך הצבא המצרי נעצר בשערי עזה
וגבול מדינת ישראל נקבע בין בארות יצחק ובין שייח עלי מונטאר.